מארק וצ’רושנסקי - הסטודיו של מארק

אודות

מפריח פריחות מעל הצמרות 
 
 
אני מביט במכלול יצירותיו של מארק, פוגש בגוונים של הידע העשיר והמורכב בעזרתם הוא בונה את עבודתו, ומדמה אותם לעץ ענק, בעל שורשים עמוקים, ענפים רבים וצמרות עשירות עלווה ופריחות – משל לשפת העולם האמנותי וערכיו.
שם, בתוככי אותו עץ מארק גדל, למד והפנים את דרכי העשייה והיצירה שלו.
 
עץ מומשל זה התפתח וגדל במשך הדורות. הוא נוצר מניסיונותיהם של יוצרים רבים מספור, דור עוקב את קודמו.
כולם השתדלו, כל אחד בנסיבות חיים אחרות ובסביבה תרבותית שונה ומשתנה, לקלוט פיסות עולם באופן צורני. כולם התמודדו עם הכרת העולם, והכרת עצמם כמתבוננים בו. כולם ניסו לפתח וליצור כלי הבעה צורנית, שיכילו בתוכם את סיפורי ההתמודדויות שלהם, ובשפה פשוטה – הם ציירו את כל זה.
 
כלי ההבעה הללו – הציורים - משמשים ככוח המעורר ומפעיל את נפש הצופה, בהפעלה בעלת תצורה ייחודית, חד פעמית, בכל פעם מתחדשת, אשר יכולה להיוולד רק כתוצאה ממפגש מפרה בין הציור המסוים (ולא כל תחליף שלו) לצופה של אותו ציור.
 
גידולו ובנייתו של עץ הידע הזה, הינו מעשה של דורות רבים הולכים ונמשכים, תוצר של למידה צעד אחר צעד, הכלה ומיזוג, התנגשות ומאבק, תיקון ועיוות, המתה והולדה מחדש.
 
עץ מומשל זה הוא גדול ואיתן, לעיתים ייראה מלא חיים וצומח, ולעיתים יידמה כי קפא על מקומו, הכל על פי התקופה והדור.
ישנם דורות המשמרים את העץ ללא שינויים ניכרים, ישנם דורות המצמיחים ענפים חדשים, פריחות שונות, הכלאות ומיזוגים שטרם נראו, יש המנסים לכרות ענפים על מנת לעצב את העץ מחדש, ואף קמו הטוענים כי כבר אין כל ערך לעץ הידע הזה.
הם סבורים כי התקדמנו, הצילום יעסוק בתיאור העולם, וכבר אפשר לבטא באמצעות רעיונות מילוליים את כל הנוצר בנפש שעה שהיא פוגשת בעולם באמצעות העין. לפיכך אין לנו צורך יותר בשטויות הציוריות הללו, שאין בהן מספיק הגות ועומק אינטלקטואלי.
 
מארק הצטרף לשדה האמנות בשנות החמישים של המאה העשרים, וכרבים מבני דורו עמדו לו מספר אפשרויות בחירה. הדרך האחת הייתה הבטוחה, לא לשנות ולדבוק ביכולות המרשימות שהידע הקיים העניק לו. הדרך ההפוכה הייתה שבירת מוסכמות, מרד כמעט בכל מחיר, להצטרף אל הזרם אשר פרץ אל עולם האמנות כמה דורות לפניו, והיה פעיל וחזק גם בדורו.
מארק בחר לא בזו ולא בזו, אלא בדרך אישית משלו.
הוא לא הצטרף אל המרד, היוצר באמצעות שבירה וערעור, ולא הצטרף אל המסדר השמרני המצמיח בדיוק את אותם ענפים ועלים מוכרים ובדוקים.
 
מארק טיפס אל הצמרות , וחיפש היכן יוכל להפריח את הפריחות המיוחדות שלו. את אותם פרחי פיוט אישיים אשר מחד שייכים לאותה מסורת של הבעה, אך ייחודם בגוון האישי החם של רגישותו האנושית ונגיעתו הציורית המעודנת והמיוחדת, שהיא רק שלו.
כך הצליח, לטפס אישית, נושא את עבודתו עימו, אל הגבהים אשר תרבות הציור לדורותיה הגיעה אליהם, ושם בין הצמרות, הוא מוצא בכל פעם מקום קצת אחר להפריח את אותן פריחות ופרחים שרק הוא יכול היה לברוא.
 
 
יובל פלד