לדף הבית


בחזרה להווה


מאת: אירינה אלטר
תאריך פרסום:
05/12/2013

לתערוכה : סשה אוקון Observationes


                                         בחזרה להווה  


                                                                                                                                        סדרת "Observations" ("תצפיות") של סשה אוקון מורכבת מ-12 עבודות. העבודות בסדרה אוחדו יחדיו ליצירת טריפטיכונים וזוגות רעיוניים; כמו שני צידי המטבע, הם יוצרים זוויות חדשות או מפתחים רעיון אחד. בטריפטיכון "Horsewomen" ("נשות הסוס"), יושבות שלוש נשים עירומות, כאשר זרועותיהן פרושות לרוחב לאות ניצחון על גבם, או ליתר דיוק על צוואריהם של שלושה גברים עירומים. קבוצה נוספת מורכבת מגברים בודדים אשר התחמשו ברשתות ללכידת פרפרים וגוררים את עצמם לאורך מדבר שרוף ומלא אבנים בניסיון ללכוד פרפר שהצופה אינו יכול לראות. נושא זוג הציורים הבא הוא בריחה: אנו עדים לגברים העפים הרחק, הרחק מכאן או אשר זורקים את עצמם מרמה סלעית. שלוש נשים בגילאים שונים מנסות לעצור אותם מבריחה או קפיצה: במקרה אחד, הן מצליחות לתפוס את הגבר בקרסולו ושיערו וכל גופו מקושת לאחור; במקרה אחר, גבר עף מעל תהום עם זרועותיו פרושות. אחד מהציורים המרכזיים של הסדרה מבחינת הסגנון וגודל התמונה, מראה אשה עצומה כנגד רקע של מדבר אדום-זהוב ואינסופי. היא מניפה את זרועה לאחור לשם חבטה ומרחפת מעל הקרקע; היא מחזיקה את גופו הרופס של הגבר בזרועה האחרת. כליווי לציור זה, הגבר, בפעם אחרת, מניף את ידו לאחור לחבטה באותה תנועת נפנוף בעת שהוא דוחף את האישה, אשר גופה התקפל לחצי, כנגד רגלו.  רק שני ציורים בסדרה אינם בעלי זוג: "Scene in a Night Garden" ("סצנה בגינת הלילה"), הקבועה כנגד רקע של נוף עירוני, ו-"Scene in a Swimming Pool" ("סצנה בברכת שחייה"). בנוסף, האחרונה היא הציור היחיד בסדרה הקבוע בתוך שטח סגור.
רובם המדהים של הציורים בסדרה זו, שונים ככל שיהיו, הם בעלי מספר מאפיינים משותפים: הנוף המדברי והאינסופי אשר מתפרש לאופק, ללא אנשים או בניינים; העננים מכל הסוגים והצבעים: מענני הנוצה הקלילים ועד לענני הסופה החדורים בקרני שמש.  עם זאת, גם היעדר עננים מוחלט נתפס כמכוון ורב חשיבות: זהו המקרה ב-"Successful Escape" ("בריחה מוצלחת"). העננים מהווים מרכיבים חשובים בסדרה; הם מחזיקים אותה יחדיו ותופסים את רוח הדברים. לכן, ה-"Catcher" ("תפסן") רץ במורד מדרון עם הידית הדקה והארוכה של רשת הפרפרים שלו בעת שהיא הופכת לענן בפני  עינינו.  חוסר המשמעות והעקרות של פעולות התפסן אינן מבוטאות רק בניסיון לתפוס משהו בערבה השוממה: הוא מומחש בענן המתמוסס ונעלם שאליו רשת הפרפרים שלו הופכת.
עם זאת, ציוריו של סשה אוקון הנם שונים בדרך אחרת. בדי הקנבס שלו (אף על פי שאין זה מדויק לחלוטין לכנות אותם בדי קנבס שכן עבודותיו העצומות שלעיתים קרובות מגיעות לגודל של עשרה מטרים רבועים, מצוירות בשמן על יריעות עץ מנוילנות המכוסות בצבע בסיס)  מאוכלסים בגברים ונשים עירומים בגיל העמידה. גופיהם העצומים והנפוחים בעלי קפלי העור, החזות הנפולים והצלוליט ממלאים את הציורים. בתחילה, הצופה מעומת עם הפרה גרוטסקית של האידיאלים המסורתיים של היופי והמראה הבלתי אסתטי של דמויותיו הראשיות של אוקון.
הסדרה נקראת "Observations" מהמילה הלטינית "observatio". הכותרת המנותקת ובמידת מה רפואית, מכוונת להעביר ניטרליות וריחוק מסוים בין האמן והנושא בו הוא עוסק. אם כן, מי הוא הצופה או מה נצפה?
אם ייבחנו בעיון, יהיה ברור שהעולם כיום הוא הנצפה ביצירות. עולמנו מלא עד סופו בגירויים חזותיים, צילומים ותמונות. יהיה זה הגיוני להניח שהגידול בכמות המידע החזותי מרחיב את ידיעותינו על העולם. עם זאת, למעשה ההפך הוא הנכון - גונטר אנדרס (1902-1992) כינה זאת "Iconmania" (אייקון מאניה) בשנות ה-50. יותר מאשר הוספה לתמונת העולם, זרימת המידע מרווה יתר על המידה את התמונה שהפכה לתקן, אשר כבר ניצוקה לתבנית, וחוזרת אלינו ליצירת הבנתנו לגבי העולם. המעגל נסגר ומצטמצם; המציאות האמיתית מוחלפת באחת בדויה. מי שהיתה מורגלת להיות תכליתה של האומנות ברמה הגבוהה, כלומר יצירת תמונה אנושית אידיאלית אשר תתאים למערכת מסוימת של עקרונות יופי, כבר נדדה מזמן לאזור ההשפעה של התרבות הפופולרית. זמנינו הם זמנים של פולחן הגוף: מידת הרווחה נבחנת על פי ההופעה החיצונית; זהו אירוע רגיל למדי להחליף את התמונה הישנה וליצור אחת חדשה. מגזינים, סרטים ותוכניות טלויזיה נוצצות, יוצרים תמונה כמו-אמיתית של אדם מודרני - של איך הוא או היא חייבים להיראות: צעירים לנצח, בריאים וצנועים. באשר לעולם בצד השני של התמונות הנוצצות, אשר אינו מושלם, שבו אנשים מזדקנים ומתים, הוא נדחף לכיוון גבולות המצפון כאפשרות בלת נעימה, בלתי סבירה ובלתי רצויה. החזון לאחר מכן משותק: הראייה ממוקדת רק בקבוצה מסוימת של תכונות, בעוד שכל השאר נראות כאילו מפסיקות להתקיים - שאין להן זכות להתקיים. גופים מבוגרים, בעלי עודף משקל חולני, עם אברי מין חשופים וחזות נפולים מסדרת "Observations" בתקופת פולחן הנעורים - האין זו התנהגות שערורייתית והתגרות? באותה העת, הציורים אינם מכוונים אצבע מאשימה לפגמים של אנשים אחרים או קוראים לנו לשנות או להסתגל: ליתר דיוק, הם נלחמים כנגד ההרדמה החזותית ומנסים לתפוס ביצירתיות את מה שקורה לנו ולאחרים, עכשיו והיום. עם זאת, עד כמה שמושאיו הבלתי אסתטיים והגרוטסקיים של סשה אוקון עשויים להיות, אי אפשר אלא להרגיש הזדהות רגשית כלפי דמויותיו.  עירומם של גברים ונשים אלו וחוסר השלמות הפיזית שלהם מעבירים את הרגשת הפגיעות שלהם וחמלה כלפיהם.
לעיתים קרובות, הפעולה בציורים גולשת מעבר למסגרת וממשיכה לתוך העולם הזה: לכן, ה-"Catchers" ("תפסנים") מבצעים הנפה קדמית על מנת לנסות "לתפוס" אותנו בעזרת רשתות הפרפרים שלהם. בינתיים, אנו תמיד נשארים צופים: קו האופק מעל לגובה העיניים ונקודת המבט מעין התולעת הופכת אותנו, כמו גם את האמן, לצופים בביצוע התיאטרלי והאוניברסלי הסופג הכל.
תיאטרליות היא אחד מהפנים של התופעה המאפיינת בדרך כלל את האומנות של סשה אוקון: ציוריו הם ברוק באופן מובהק. היא אינה ברוק רק באופן סמלי, כלומר ההבט הפיזי המוגזם, ראוותני ומתעסק בפיזיות של החומר; היא גם זורמת ישירות מהמסורת האירופאית של המאות ה-17 וה-18. בנוסף לתיאטרליות שהזכרנו לעיל, האומנות של סשה אוקון היא ברוק באופן הברור ביותר בעקבות מגע האמן. קרניים וכתמים של שמש על עור נושם ובוהק, ידיעה, אך לא בהכרח הצמדות לאנטומיה, שלמות טכנית בפרספקטיבות ותנועות - כל אלו שולחים אותנו לפרסקואים של טיפולו וציוריו של רובנס.
ניחוש הרמזים וההתייחסות למוטיבים ועלילות קלאסיות הם תענוג מיוחד עבור הצופה - "משחק חרוזי הזכוכית" ("glass bead game"),  משחק של אסוציאציות. לכן, קרני השמש החודרות את הדמויות הראשיות של "Unsuccessful Escape" ("בריחה לא מוצלחת") והעוררות המינית המובחנת שלו, מזכירה את "האקסטזה של תרזה הקדושה" של ברניני, בעוד דמות האיש המת המורם על ידי אשה עצומה מזכירה את "בריאת האדם" של מיכאלנאנג’לו. בתוך "Scene in a Swimming Pool" ("סצנה בברכת השחייה"), הדמות אשר יוצאת מן המים חוזרת, אם כי בפרפסקטיבה שונה, זו של ילד העולה לחוף בציור המרכזי מהמאה ה-19, "הופעת ישו בפני האנשים" של אלכסנדר איבנוב הרוסי. לכן, אם האיש המת הוא אדם (מסיפור הבריאה), אזי האשה העצומה שמנסה להכותו חייבת לייצג את הבורא והאיש היוצא מהמים רואה את ביאת המשיח באור המגיח מן הדלת - האין זה נכון?
הרשימה יכולה להמשך אך הנזכר למעלה מאפשר לנו להסיק מסקנות מסוימות. ראשית, במקום ציטוטים ישירים, ניתן לדבר על רמז מבוסס הקשר, חיבור מבוסס נושא. שנית, נראה כי כל הדרכים מסווגות כאומנות דתית. האם יהיה מגוחך להניח שב-"Observations" אנו מתעסקים עם ציורים דתיים? כן ולא. לא פשוט למצוא "קונטרה": הפעולות של דמויות הסדרה אשר נרגעות בברכת השחייה, חובטות בישבנה של אשה אשר מצטנפת אליהן בהנאה מסוימת, או מניחה עליהן אוכף בתנועת ניצחון, יכולות להיראות כדבר שקשה לכנותו דתי. אם יכולנו להניח זאת, אנו נכיר בעובדה שמתרחשת הנמכה מגוחכת ועיוות גרוטסקי של הסוגה. "פרו" הוא סגנון הציורים המרשים, אשר משמעותי בפני עצמו ומרמז על סוגה גבוהה. עם זאת, הגברים העירומים בגיל העמידה עם רשתות הפרפרים שלהם אינם חוקרי חרקים, נכון? האשה המרחפת מעל המדבר ומניפה גוף מת ומחריד מסביבה לא עושה זאת רק בשביל ההנאה, נכון? האם ניתן לראות בנדנוד הזה את המנהג היהודי הדתי "כפרות", שבו ביום שלפני יום כיפור אנשים מניפים תרנגולת מסביב לראשיהם בתור סימן לגאולה, קרבן, סילוק סמלי של חטאים? זהו נתון לויכוח וזוהי שאלה פתוחה האם ניתן לפרש תשומת לב האשה ב-"Scene in Tel Aviv", (סצנה בתל אביב) המוקדשת בעת שהיא כורעת מעל אבר מין זכרי, אשר מקרין חיים,  כפולחנית. דו המשמעות של פרשנות העלילה, היכן שהצופה רשאי להחליט מה בדיוק הוא או היא רואים, היא הנכס של ציור טוב. בכל אופן, מה שמתרחש ברמה זו של הסיפור הנו מגוחך בדרך נלעגת, היכן שהנשגב והגדול מתעקמים בחמלה מלאכותית ובולטת.
בעוד הפרשנויות האפשריות הנן רבות פנים, נושא אחד נוכח תמיד באופן ברור בכל הציורים בסדרה: נושא המאבק, או יותר מכך, מלחמה בין המינים - המלחמה שבה המפסידים מסומנים בבירור. כישלון המערכת הפטריארכלית הקלאסית, היכן שהקרבות של הדורות נמצאים במערכת יחסים בין אמהות ובנות יותר מאשר בין אבות ובנים והיכן שהנשים לעיתים קרובות קוצרות את הפרי המר של השחרור העצמי, אינה גילוי חדש. יהיה מעניין לראות כיצד נושא זה משתקף ב-"Observations". מי אלו נשות הסוס הללו היושבות על צוואריהם של גברים כנועים, מחייכות לניצחון עם זרועותיהן פרושות לצדדים? האם הן האמזונות durerהחדשות? האם אלו הפרשים של ימינו, של אחרית הימים? בציור של הנשים העצומות, כוח פראי נובע ממנה והכוח מכוון כנגד הגבר החסר אונים בידיה. ציור זה מזווג עם ציור שבו הגבר מניף את ידו באוויר לחבטה; הוא מצביע על אותו התרחיש, אך בתפקידים הפוכים. עם זאת, אם יסתכלו בעיון על ההבעה המסופקת שעל פני האשה, העיניים הסגורות ובמחוותה בעת שהיא נוגעת ברגל הגבר, ניתן להבין שפעולה זו ממלאת גם את רצון האשה. ב-"Runners" ("רצים"), הדרמה במערכת היחסים בין הגברים והנשים מבוטאת באופן המלא ביותר. בצד האחד, קיים הרצון לברוח, לשבור את השלשלאות, להשתחרר. להשתחרר ממה? ממערכות יחסים, הבטחות, התחייבויות? הצד האחר מחזיק ברץ בכל מחיר. הדבר המעניין ב-"Runners" הוא שגילאי הנשים השונים, מאפשרים לנו לפרש אותם כתפקידים שונים לאשה, כלומר אלו של האשה (הנשואה), מאהבת ואמא. מחיר החופש - של החופש כפי שהוא נתפס - הוא הנפילה הבלתי נמנעת לתהום. מדהים כיצד האמן הראה שבריחה היא חסרת טעם. הרץ הנתפס אינו נעצר רק על ידי הידיים המחזיקות אותו אלא גם על ידי קרני השמש המכוונות אליו ומונעות ממנו לקפוץ ועל ידי העננים המקיפים אותו. באשר ל-"Scene in the Swimming Pool" ("סצנה בברכת השחייה"), שלווה ושביעות רצון ניכרות בפני הגברים. אפילו המרדף אחר פרפרים בלתי נראים וחלומות בערבה השוממה בעזרת רשת פרפרים מספקת עונג אם לא אושר.
הנושאים והרעיונות שעליהם האמן צופה, אם כי מעוותים בגרוטסקיות, הנם מאוד עדכניים וזקנים כגיל העולם באותו הזמן: חופש, כוח, אהבה. אך שוב, זהו מאפיין ברוק למדי, היכן שהנשגב מבוטא דרך המכוער, אמת דרך שקריות והחיים דרך המוות. התפיסה של העולם כתיאטרון ענק שבו אנו הקהל וגם השחקנים, הצופים והנצפים, שייכת גם היא לעידן ההוא.
פבלו פיקאסו אמר פעם: "כאשר מתחילים עם ואן גוך, עד כמה גדולים שלא נהיה, אנו כולנו במידת מה, אוטודידקטים - אפשר אף להגיד כמעט ציירים פרימיטיביים. ציירים אינם חיים עוד במסגרת של מסורת ולכן כל אחד מאיתנו חייב ליצור מחדש שפה חדשה לחלוטין." במקרה של סשה אוקון, האמן מסרב להיות מלומד-עצמית (אוטודידקט). יותר מאשר ציטוט ושאילה, במידת מה, ה-"אני מאמין" האומנותי של האמן הוא להסתכל בעיון על הציורים מהמאות הקודמות, לפתח ולהמשיך את המסורת בזמן המודרני. דו-השיח עם המסורת האומנותית של העבר והדהוד שלה, מאפיינים את אומנותו ומגעו. דו-השיח עם הציורים של רבי-האמן הישנים היא שיטה עוצמתית יותר מאשר החזרה על הנושאים - זוהי לא תופעה נפוצה על אף כל המרדפים הפוסט-מודרניים של ימינו. זהו מקרה שבו היד מבצעת את מה שהראש רוצה ולא הסתגלות הראש למה שהיד מסוגלת לבצע. ניתן לראות כאן אמן בעל רצון ואופי מוסרי המסרב   לעקוב אחר הזרם המרכזי  עם המינימליזם והסגפנות שלו. ניתן לקבל או לדחות את מה שהציורים בסדרה מציגים; עם זאת, אופן הציור שלהם מעיד על הכשרה מקצועית רצינית ויכולת אומנותית ברמה הגבוהה ביותר.

                                                                      אירינה אלטר





תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד