לדף הבית


הקומדיה האנושית: סוף הדרך


מאת: גדעון עפרת
תאריך פרסום:
05/12/2013

מאמר על תערוכה: סשה אוקון - Observationes


                                      "יונה, אל תמות! אל תעזוב אותי, יונה!
                                                                  עוד נשאר לנו להזדקן, שכחת?
                                                                  כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזִקנה
                                                                  והבליָה, עבודת היום-יום של הייאוש,
                                                                  המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד –
                                                                  הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה –
                                                                  לא הוגן שתשאיר את הכול על כתפי,
                                                                  אין לי כוח לבדי."
                                                                  (חנוך לוין, "מלאכת החיים", 1989)

                  הקומדיה האנושית: סוף-הדרך
                                                      גדעון עפרת

הפורמטים האדירים הללו ("בחרתי לצייר על המצע הקשה של הדיקט כתחליף לציורי קיר") שימשו בעבר ציירים רומנטיים ל"ציור היסטורי": אפותיאוזה הרואית של מצביאים וקרבות (פרנסואה ג’ררד, "קרב אוסטרליץ", 1810, 9.58 מ’ אורך). פורמטים כגון אלה גם שימשו את הציירים הניאו-קלאסיים לייצוג משתאות רומיים (תומס קוטור, "הרומאים בימי הדקאדנס", 1847, 7.75 מ’ אורך), או לסצנות תנ"כיות (קורמון, "קין", 1880, 7 מ’ אורך). מוקדם יותר, פורמטים במידות כגון אלו שימשו את ציירי הרנסנס לייצוג תמונות המוניות שמקורן ב"ברית החדשה" (פאולו ורונזה, "החתונה בקאנה", 1563, 9.90 מ’). אך, יותר מכל, שימשו הפורמטים רחבי-הידיים לציורי-מזבח כנסייתיים, כאלה המייצגים את הפסיון הישועי, ובעיקר – את סיפור צליבתו, מותו, תחייתו ועלייתו השמימה של ישו (או אמו). כך או אחרת, אלה הם מצעים הרואיים לייצוג הרואי, מיתי, התעלותו של אדם למעלת אלוה, או לחילופין – התעמרותו של אלוהים באדם.

והנה, במעבר לירושלים 2012 ולתריסר ציוריו הענקיים של אלכסנדר (סשה) אוקון, ההדוניזם הרומאי ההמוני, על תפאורת ההיכלות, הומר בתמונות "אופראיות" קאמריות של אנטי-מיתוס שבמרכזו עליבות אנושית בסוף דרכה. חושניות גופם של עלמים ועלמות רומאיים, או חוסנם של לוחמים עזי נפש, שלא לומר רוחניותם של הקדושים – הודחו כולם והומרו בגוף שומני רפוי, גוף חולני (אם לא מת) של קשישים וקשישות אלמוניים. אם לקין הזקן של קורמון אישה צעירה וצאצאים הנלווים למסעו, הרי שלזקניו הפאתטיים של אוקון אין המשך דורי: הם מופיעים לפנינו בסוף הישורת האחרונה של חייהם, במאמץ למופע ה"פינָאלֶה", זינוק ה"סאלטו מורטאלה" של קיומם הדהוי. שום אב שמימי רחום או קנאי אינו ממתין להם, לא בשמים הכחולים-ריקים-אדישים ולא בשמים המעוננים. הטבע אדיש לקיומם. לא אחת, מתחתם – מדבר חדגוני, נטול כל הוד של "הנשגב". שום בן-אלוה לא ימחל להם ממעל, שום אם קדושה לא תנחם. תמונות "העלייה השמימה" (Ascension) של אוקון רוויות גרוטסקה מרה אודות מצב אנושי נלעג, טרגי-קומדיה בה תנוחות "הניצחון" של הנידונים אך מחריפות את השפלתם על גבול הנתעב. כי סשה אוקון מצייר בדרכו הקלאסית ה"משגיבה" את ביזיון האדם על גבול הבְּזוּת (Abject).

העירום שולט בציורים הללו, אך לא נאתר פה ולוּ שמץ של ארוטיות: להפך, הגוף דולדל מחשק, מתאווה. ויותר משהדמויות התערטלו, ערטל אותן האמן חסר-הרחמים. הן, כבר בסדרת ציוריו הקודמים (מ- 2008, בית האמנים, ירושלים) התעלל אוקון בקשישיו, שצוירו בעיצומם של אקטים מיניים מגוחכים ומבזים (אף יותר מאלה שצייר אוטו דיקס בין 1925-1923). כאז כן היום: אין שמץ רוח במרחב האוקוני: כאן הכל גוף – גוף מתכלה, מכמיר ודוחה בו בזמן. השמימיות הרבה האופפת והרחיפה החוזרת רק מדגישים ומחריפים את כובד הגוף השמן, המוזנח והמדולדל.

בסדרת ציוריו משנות האלפיים, ולבטח באלה האחרונים, שב ומוכיח עצמו סשה אוקון כחנוך לוין של הציור הישראלי: דבקותו בייצוג פרק הסיום של חיי אדם באור קומי-טראגי כה פאתטי ומשפיל – ובמקביל, מצג ההתכחשות האנושית המגוחכת לעליבות ולשפל של הזִקנה והמוות – אינם יכולים שלא להעלות בדעתנו סצנות ממחזותיו של חנוך לוין, דוגמת "כולם רוצים לחיות" (1985), המחזה בו הרוזן פוזנאי, שנגזר עליו למות, מציע לאביו הזקן והגוסס עסקה בה יעביר הבן לאביו את מותו:
"...מדדים ברגליים כושלות אל הקבר?! כמה פעמים כבר אמרת לי, אבא, ’אין כוח, אין טעם לחיות, רוצים כבר למות, לנוח’?! מה מחכה לך, אבא?! עוד כוסות-רוח?! חגורת-שבר, שמן-קיק, נרות לטחורים?!"

אך, גם עם ניסים אלוני של "הכלה וצייד הפרפרים" (1966) "מתכתב" סשה אוקון (שזיקתו לתיאטרון הוכחה רבות בעבר בתיאטרליות של ציוריו ואפילו בפרק מוקדם וקצר של מעורבות אישית בתיאטרון), עת הוא מצייר את זקניו העירומים בעיצומו של מרדף אחר פרפר, ורשת בידם. יוסל ברגנר צייר ב- 1966 צללית של צייד-פרפרים ופרפר על חזית בית, ואלוני תרגם את הציור למחזה אבסורד פיוטי על פקיד המבקש ללכוד את אשליית האושר החומק. גץ של אלוני מגיע מדי יום ד’ לגן העירוני, בידו רשת, במטרה לצוד פרפרים. במחזהו "הנפטר מתפרע" (1980), שב אלוני אל אותו גץ 14 שנים מאוחר יותר, כדי להציגו, על סף גיל העמידה, באפרוריותו הזעיר-בורגנית החפה מכל פרפרי נשמה מושיעים. סשה אוקון נדרש בשלושה ציורים למין איש שכזה סמוך לקו הסיום של החיים, עשרות שנים מאוחר יותר בחיי צייד הפרפרים הברגנרי-אלוניי, ומציגו כמי שעודנו רודף אחר הפרפר הבלתי מושג. עתה מופיע גיבורנו מעורטל בלב מדבר (לא עוד ב"גן" הפָרָדיזי), כשהוא ישיש, קרח, בעל כרס, גופו בלה, שריריו נפולים, אך עודנו נושא מבטו לשמים הריקים בתקווה לפרפר שלא ימצא ולא ילכוד לעולם. וכשהוא מדלג בחדווה ומניף את הרשת שבידו – רק קלונו נחשף במופע המרהיב של וודוויל ההתבלות ואווילות האחיזה באשליה.

את כל הקומדיה האנושית הזו, הסאטירה הקיומית האכזרית הזו, צייר אוקון בשפה קלאסית המתובלת בקריקטוריות גרוטסקית. בהתאם, זיקה (בין השאר) לקריקטורות הסאטיריות של וויליאם הוגארת האנגלי צופנת בחובה זיקה רבת רושם לציור הקלאסי-רנסנסי: לרגעים, זיקה למיכלאנג’לו של מונומנטאליות גופנית, לרגעים – זיקה למוטיבים מציורי בוטיצ’לי, רפאל, לוקאס קראנאך ועוד. "הגעתי ארצה מה’הֶרמיטאז’", מזכיר לנו אוקון את המרחב הציורי הקלאסי שבתוכו גדל בלנינגרד בטרם עלה ב- 1979. ואכן, איננו יכולים שלא להשתאות נוכח המיומנות הציורית הנדירה של הצייר, ונוכח כושר הרישום הפנומנאלי ותרבות הצבע, שנתקשה למצוא כדוגמתם במחוזותינו (תודגש, בהתאם, חריגתו של אוקון משפת הריאליזם הישראלי של "אסכולת הרשברג"). ניחא, השליטה המופתית באנטומיה; אלא, שאוקון מצליח להעניק לטופוגרפיה של הגוף האנושי איכויות עדינות של נופים, כשם שאת מרקמי העור, מוכי הצֶלוליטיס, הוא מטעין בטקסטורות עתירות ניואנסים ציוריים עדינים.
לראשונה, פגשתי בציורו של סשה אוקון ב- 1982. היה זה בחודש מאי כשביקרתי בתערוכתו בגלריה "דבל" בעין-כרם. כבר אז התרשמתי מהאיקוניות המשולבת בהגזמה נפחית, אף כי אז נקט עדיין אוקון בצבעוניות מעורפלת וביכר סצנות קפואות. אוקון, שפעל בלנינגרד בקבוצת "אל"ף" האוונגרדית-יהודית, הוכיח עוד בציוריו הירושלמיים המוקדמים נטייה נוצרית מובהקת (גם כשצייר את דוכני השוק הירושלמי). בהתאם, כבר בתערוכת 1982 זיהיתי בערטול הדמויות כוונה –
"להפשטתן מתוויות אינדיווידואליות ולוקאליות מדי, על מנת להעבירן לרמה המיתולוגית של הקדוש. כן, קדוש. כי, על אף הגרוטסקה הנושבת מסביב, כלליות מטאפיזית נחה על דמויותיו של אוקון. ברמה זו, דמויותיו מוליכות אל המדונה או אל השטן."
                ("קול ירושלים", 21.5.1982)

התיאטרליות נכחה בעוז כבר אז, ולו בתחושה התפאורתית שהשרו הציורים. ולא פחות מכן, נוכחות השורשים ברנסנס האיטלקי:
"כניאו-אפלטוניסט, אוקון ’מפסל’ את רוב דמויותיו, כאילו המשיך לדגול בהיררכיה הקלאסית של יתרון הפיסול על הציור." (שם)

30 שנים מאוחר יותר, אני שב ופוגש בציורי סשה אוקון ומצייןלעצמי את הצעדים העצומים שצעד הצייר ברמת האיכות הציורית ואת אומץ לבו להישיר מבט נטול רחמים על האדם. כי, לצד איכותם הציורית, תריסר ציוריו של אוקון הם "ספרות" והם "דרמה" המהינות להתמודד עם "הנושאים הגדולים" ברבדים הקיומיים והתיאולוגיים: ציור מאז’ורי במיטבו.

הנה היא ה"פייאטה" לפי אוקון: גן סגור (hortus conclusus) שבמסורת הקלאסית של ציורי "הבשורה", "פרימאוורה" ועוד. ובה בעת, גן ציבורי פרוזאיהאדום). ברקע – מגדלי בעלי ההון והחברות עתירות הממון (אחורי מוזיאון תל אביב, אנו מציינים). כאן, בגן האוטופי של האביב הנצחי, נָפַח קשיש את נשמתו בעודו יושב על כיסאו הלבן. גופתו הצהבהבה מוקפת בשלוש קשישות עירומות מקוננות, מעין שלוש מאריות הבוכות על מות ישו... לילה. השמים צחים. המאריות, שזִקנה קפצה עליהן, מעוצבות בתנוחות קינה קלאסיות (האם איננו זוכרים את גזעי העצים הדקיקים שברקע מציורים רסנסיים מוקדמים?), בעוד גווייתו הצפרדעית של הזקן ישובה נינוחה בתווך ושלווה נסוכה על פניה. תפאורת תל אביב הקפיטליסטית-חומרית מזקקת כל שמץ של מיתוס מתמונת מוות זו, שמייצגת רגשות מוחצנים, אך מונעת מאיתנו כל אמפטיה בתוקף התיאטרליות הגרוטסקית, המפולת האסתטית של הגוף ובגין הכזב המוטמע בתמונה (ראו התאורה המלאכותית). שום קדושה לא תשרור בגן הזה, בו רק המוות שורר בסתמיותו האבסורדית והחידתית. המת לא יעלה השמימה, כפי ששום מלאך לא יבוא לבשר לנו בשורה בגן הזה, שכעוצמת חושניות עלעליו כן עליבות הזִקנה וחרפת המוות המתגלות בו.

והנה עוד שלוש "מאריות" קשישות בַלות-גוף (הפעם, בשמלות. אחת מהן, ננסית, בתחתוניה בלבד), נפרדות במחוות מלודרמטיות מזָכר קשיש וכרסתן, המזנק עירום ועריה מראש צוק גבוה ופיו פעור בצעקה. הוא מזנק או מוזנק, ספק קופץ אל מותו וספק נוסק עם מותו. כך או כך, הריחוף הטרמינאלי הזה (מעין "זינוק אמוני" פאתטי, העונה תשובתו הקומית לרעיון הזינוק הקירקגוריאני) מתחולל גבוה מעל נוף המזכיר את עמק-יזרעאל כפי שנשקף מפסגת הגלבוע. עתה, כבר נלווה לזינוקו של הקשיש טעם חמצמץ של החמצה לאומית: כמו הפך הנוף הציוני האוטופי של העלייה השלישית לאתר הפרידה האולטימטיבי. אדם מזנק-מוזנק  אל מותו וממנו. לבלובי העמק רק מדגישים את כמישת בשרו, הגם שאירע לו נס: יש לו זקפה!... זקפת מוות אנטי-פריונית. פעם נוספת, שמים כחולים צחים ריקים מכל מושיע, ולמעופף לא תהייה תשועה.

בציור-תְאוֹם עודנו ממוקמים באותה נקודת הזינוק, הסלע על שפת התהום, עם שלוש "מאריות" מקוננות (הננסית מציורנו האחרון לא זזה ממקומה, אך עתה זר פרחים בידיה. השתיים האחרות התחלפו). עדיין רגע הפרידה הדרמטית – הניסיון הנואש ללפות את קרסול המנוח, את קווצת שיערו – ועדיין קפיצתו/שיגורו של הזכר העירום (גם הוא התחלף) לשמים או לתהום שהם אחד. אך, עכשיו, לא זו בלבד שקרני אור עזות קורנות ממרום אל המת-החי, אלא שהזקפה הנאה כמו מאשרת קרשצ’נדו אורגזמי לחיי השפל. כמובן, שאיננו הולכים שולל: לא בן-אלוהים ולא שום קדוש או צדיק (אליהו, חנוך, משה וכו’) נישא או נלקח פה למרומים, וגם הזקפה אינה פיצוי. סביר ביותר, שהקרניים, יותר משדוברות את דבר האל, הן אך קרני שמש שוקעת...

ועוד פרק במסכת "ספר המתים" של סשה אוקון: קשישה עירומה, עבת בשר ועצומת גוף, מרחפת ברקיע ונושאת כנגדה גופת קשיש, המרחף בזרועות מורמות. מפלי שומן ורדרדים של האישה, שדיים כעטיני ענק, ולמולם עור צהבהב של גופת גבר כחוש. מבע אושר אווילי מרוח על פרצופי המתים-החיים הללו, התעללות נוספת של הצייר במיתוס החיים שלאחר המוות. מיומנותו האנטומית מעוררת ההשתאות, מאסות הגוף והווירטואוזיות של עיצוב הריחוף – כל אלה מעלים על הדעת את ריחופן של הדמויות המיכלאנג’ליות על תקרת הקאפלה הסיסטינית. ואם כבר נדרשנו לתמונות ההן מהוותיקן, קשה לנו שלא להשוות את תמונת בריאת האדם – נגיעת אצבעו של אלוהים באצבע יציר כפיו הצעיר והחסון – למגע הריחופי של הצמד האוקוני: אלוהים התחלף באישה... ובריאת אדם הומרה במותו...

בציור-אח נוסף כבר איננו בטוחים מי נושא את מי במרום. האישה, סומק על עכוזה (אוי לו לייחום הזה), נראית לא פחות מטולטלת ברקיעים מבן-זוגה, שם גבוה מעל העננים, ודומה שגם היא – עצומת העיניים – מעופפת את מעוף המוות של גוף ללא נשמה, גוף שָמֵן וכבד שהגרוויטציה לא תתיר לו את חסד ההתעלות.

בבחינת מין חנוך לוין של הציור הישראלי, סשה אוקון אינו חדל לקנטר את "האישה הגדולה", תוך שמציגה כשליטה אומניפוטנטית על הגבר (מעין רוח שחש מ"יעקובי וליידנטל", 1972). לאורכו של טריפטיכון, שלוש נשים קשישות ועירומות רוכבות על גבם של שלושה גברים קשישים ועירומים. אלה האחרונים, עלובי הגוף והנפש, זוחלים לאורך כביש בלב נוף שומם ולרקע שמים דחוסי עננים. יחסי אדון(ית)-עבד מושלמים: הנשים צוהלות צהלת ניצחון ופורשות זרועותיהן בששון בעודן נישאות בגאון על גב בן-זוגן, המדדה על ארבע כבהמה. הזכרים הכנועים נראים כמי שהשלימו עם משא חייהם ועם השפלתם.

ברם, יותר מגרוטסקה חנוך-לוינית, סשה אוקון שב ואישר בטריפטיכון העוצמתי הזה את השקפתו ה"תיאולוגית" אודות יחסי הבשר והרוח: שנשיאת הנשים על הגב, ולו בגובה מטר אחד בלבד מהארץ, היא עוד מאמץ חסר סיכוי לנסיקה, להתעלות, להגבהת הנפש מעל הגוף. דומה, שכלל י"ב ציוריו החדשים של אוקון אינם כי אם פרקים כושלים של הניסיון לשחזר את מיתוס העלייה השמימה. אלה הם ציורים דחוסים בגוף בלה, חפים מכל רוח אנושית של המיוצגים. אלה הם ציורים "דתיים" חמורי-מסר ומָרֵי-לקח הגותי, המותירים אותנו בעולם "פָּרְמינידי" – עולם שכולו חומר – בו חי, קמל ומת אדם נטול "בצלם", עת כל יומרה ניאו-אפלטונית לזיקוק החומר לרוח אינה אלא אופֶרה קומית נוספת.

בל נטעה אפוא: "חגיגת הסיום", שהוזמנו לצפות בה, אינה מפרידה בין הצופים (אנחנו) לבין מושאי המבט הנלעגים. מבטנו החייכני מתחלף באחת בחלחלה, בהביננו שאנו צופים בדמות עצמנו, אם לא מחר אז מחרתיים. כך, האירוניה של סשה אוקון אינה מסתיימת באופן טיפולו בדמויותיו המצוירות. שהאירוניה שלו מחלחלת בנו בתוקף האפקט הדרמטי של ציוריו. ואנו, שהוענקו לנו מספר שניות של אתנחתא קומית ממצבנו הקיומי, עת השקפנו בהתנשאות על הביזיון המיוצג, התפכחותנו מהירה וכואבת: הדיוקנאות הללו הם דיוקנאותינו. הערטול הוא ערטולנו.


 



 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד