לדף הבית


רוח הרפאים של הצורה


מאת: נעמי אביב
תאריך פרסום:
07/03/2013

 רוח הרפאים של הצורה

על תערוכתם של קופפרמן, ציבי גבע וגולומבק בגלריה זיסמן

נעמי אביב



 רוח הרפאים של הצורה

על תערוכתם של קופפרמן, ציבי גבע וגולומבק בגלריה זיסמן

נעמי אביב

 

 

גבע וקופפרמן ביחד זאת חגיגה של ציור רב-שכבתי, אנרגטי. הפיסול של גולומבק ממתן את הג’סטה ההירואית של השניים באמצעות נאמנותו אל מחסן תודעה ביוגראפי ואל מסמנים של השולי, הנפלט, ה"בקושי משהו", ה"בקושי חיים" ואל מה שאינו  יותר מקליפות של תפוחי אדמה או שקית תה משומשת, כמשהו שאמנם עדיין מפעֵם, שהוא רק מעט טוב יותר מכלום. זה לא אומר שציבי גבע אינו שואב השראה תמידית ממסמנים של ישראליות טראשית, פרומה, מחוקה וזנוחה. אצל שלושתם האובייקט האמנותי נתפס כתל של דברים.

בגלריות בחו"ל ניתן לראות זרמים חזקים של ציור מופשט. מעטים מבין הבוגרים הצעירים והלכאורה מעודכנים של בתי הספר לאמנות בישראל מתבייתים על ציור. מופשט אינו בלב העניין של העשייה כאן.

בתערוכה החדשה בגלריה זיסמן מציגים ציבי גבע ויצחק גולומבק מעגל עבודה חזק, חדש ורענן. משה קופפרמן מיוצג ע"י עבודות מתקופות שונות, כולל עבודה מהסדרה "השבר והזמן". קופפרמן מהווה השראה מתמשכת לציור כאירוע מאורגן ופרוע כאחד, לנגיעה "חיה", אורגנית, לחירות פנימית, לפשטות בעל-ביתית, ליושרה, לאיזו צלילות והליכה עד הסוף עם הציור.

את תֽזמור קולותיהם של שלושה טמפרמנטים שונים ואת יחסי הגומלין ביניהם ניתן יהיה לחוות בחלל התצוגה של גלריה זיסמן. רק שם, באתר התצוגה, מהדהדות עבודותיהם זאת בתוך זאת ומציעות שדה משמעות חדש, שהוא מעין ממוצע מדומיין של שלושה ערכים מוסכמים באמנות הישראלית; ערכים המפנים לסוגיות של כתב יד, סגנון וגישה. וכן, לשאלות של קונסטרוקציה ודה-קונסטרוקציה, הצטברות והערמה של אלמנטים, עיסוק בנגטיב-פוזטיב, מקום וזמן, דימוי ומושג, זהות וצבע, מקריות ותכנון. משולש זה מזמין משחק במשיכה של אלכסונים בין גבע לבין קופפרמן ובין גבע לגולומבק ואז בין קופפרמן לגולומבק וחוזר חלילה. זהו אמנם לא מחול צפוי ועם זאת גם אינו מפתיע. זיקות ביניהם מן הסתם כבר הצטיירו היכן שהוא בראשו של מישהו ועדיין מדובר בהצעה רצינית, כבדת משקל, וגם קלת רגליים. סדר הגודל של התערוכה אמנם גלרייני ואולי זו הצעה טובה לתערוכת מחקר מוזיאלית.

קופפרמן מצייר את מה שמצטייר בזמן שהוא מצייר. ליבו נתון לערכים של ציור טהור מצד לצד, אול-אובר, נטול נושא, ובוודאי מגולח מסמלים מובהקים. קופפרמן מצטייר יותר כטיפוס של מוצא מאשר מחפש. לשניהם חשוב הרגע שבו הציור מייתר את הצייר. הציור החדש של גבע גם הוא נוהה אחר טשטוש נקודת המבט האידיאלית על הציור, לא ברור מאיזה כיוון הציור נעשה ולאן הוא מבקש לזרום. שניהם נוטים אל הספונטני, האקראי, אך הציור של גבע  דווקא ממחיש את אקט חיפוש הנושא של הציור ועניין גלוי  בצד החומרי, הפלסטי, של הציור.

ליד קופפרמן, גבע מסתמן כאמן מורכב, רב-מימדי ושנון. נדמה שיש ביכולתו לעשות משהו מכל נייר, בד או חפץ שנמצא בדרכו. הציור המאוחר והבשל שלו נבנה מדימויים ואלמנטים שהופיעו אצלו בעבר (כאפיה, סורג, בלטה, דמות, צמח משתרג או מסתלסל כאורנמנט, ציפור, נזילות, שלוליות צבע שחורות, כתמים פרועים ועוקצניים) וכעת עוברים תהליך של העלאה באוב ומחיקה, הכנעה, או התכה, כשהם מותירים מאחור אוסף של מחוות, לא מעט שברי דימויים, רמזים לגוף, רמזים לנוף אך ללא פיגורה ציורית מובילה, האתגר הוא להמשיך ולהחזיק משהו מהצורות המזוהות איתו מבלי שתהיינה מפורשות מדי.

את זהותו ממשיך גבע לברר באמצעות אימוץ וניכוס "דימויים שהם מושגים" מתרבותו של האחר, שהוא גם מעבר לגדר וגם מאותה שכונה. עם זאת, משהו בתשוקה שלו אל הסובייקטיביות של המופשט מתמזגת עם המֽשמעת של הגריד. בחירתו בסוג של ברוורה (bravura), במין פרקטיקה של ציור פעולה, מחוותי, קושרת אותו בעבותות (אהבה) אל קופפרמן. עוד ניכרת בעבודות של שניהם פרקטיקה דומה של מחיקה, היפוך, הכפלה ויחסים בין סדר לאי-סדר. גם העובדה שהציור נבנה באופן "ארכיאולוגי"היא משותפת. התהליך והאלמנטים הקשורים בבנייה, קונסטרוקציה וארכיטקטורה נשענים אצל גבע על השפעה שספג מאביו הארכיטקט; אצל קופפרמן מניסיונו כתפסן ומעבודתו המוקדמת באתרי בנייה.

 גבע הוא כמובן תוצר של סוף שנות השבעים ושל המעבר מאמנות מושגית, מינימליסטית אל הציור הטרנס-אוונגרדי, אל העיסוק החדש בדימוי, אל "הציור הרע" ואל עולם של תוכן ספרותי. למרות שזה מובן, לא נכון למסגר אותו רק כצייר של המקומי. הציפור המקומית שלו היא אולי שחרור אבל הנקר והעורב שלו מתדפקים על תולדות האמנות ועל סדר יום אוניברסלי שמאפיין ציור מופשט. החמצה של המימד האוניברסלי בעבודתו של גבע, תהיה כמו ההיאחזות המגבילה בשואה בהקשר הקופפרמני או וויתור על השואה בהקשר הגולומבקי.

הקול הפרולטריוני, הפריך, השברירי והרדיקלי מכולם הוא קולו של גולומבק. מין קול מדוכא המייצג נפשות עזובות, קול גרום של מלפפון חסר-זהות המציע מין זיקפה אדיוטית, או תפוח אדמה יצוק בגבס, נטול צבע, נטול קליפה, שכולו נפח או "בטן". אותה בטן שהתפיחה את הפיסול הדק שלו העשוי עץ לבוד והפיחה "גוף" בטיפת מים מוגדלת, בשן ענקית או במסרק. את הברוורה של גבע או קופפרמן, את מעט הברק שגולומבק מרשה לעצמו הוא משיג באמצעות התחפרות בתוך סלסלת פרי או ירק עשויה פלסטיק שקוף, דק, עכור מרוב שימוש, או באמצעות הידחסות כסמרטוט ישן אל בין כותלי זכוכיתו של אקווריום. כלומר, גם אצל גולומבק יש איזה זכרון של "גוף", אולי רק שארית, עקבה, ריח או אבק גוף, שנותרו עקודים בבגד שהושלך מפני שסיים את תפקידו.

יצחק גולומבק (נ. בפולין 1956) ציבי גבע (נ. בקיבוץ עין שמר 1951) וגם משה קופפרמן (נ. בפולין ונפטר בקיבוץ לוחמי הגטאות 1926-2003) על אף השתייכותם לדורות שונים, הושפעו מאמנות שנות השבעים. קופפרמן המיר את הליריות שהיתה בציור שלו במחווה חזקה אך מינימלית, אידאית,  כמעט מונוכרומטית. גבע הפוסט מודרניסט לא ויתר על המושג ולא על המקום. גולומבק, שהוא בעיקר פסל ניאו-מושגי, לא ויתר על רוחות הרפאים של הצורה. שלושתם, גם בקצה ההפשטה,  הם עדיין נרדפים על ידי הצורה.

 

 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד