לדף הבית


על תערוכתו של יוסף הירש "מבעד למסכה"


מאת: יונתן אמיר
תאריך פרסום:
10/01/2012

יוסף הירש פעל בשולי עולם האמנות הישראלית. תערוכה חדשה ומוצלחת חושפת עוד טפח מעבודתו העשירה

 אמן שלמד בכיתת הרישום של יוסף הירש בבצלאל בשנות ה-70 תיאר פעם  יציאה של תלמידי הכיתה לשיעור רישום בחורשה. התלמיד התמקם והחל לרשום, ובשלב מסוים ניגש אליו הירש ואמר: "לא טוב, אתה צריך לרשום את מה שמסתתר מאחורי העצים, את הפחד". גם אם הערתו של הירש התייחסה לרישומיו של התלמיד, הרי שהדבר המסתתר מאחורי העצים וחושף את עצמו מבעדם מאפיין גם את רישומיו שלו, שמקבץ קטן מהם מוצג כעת בתערוכה "מבעד למסכה" בגלריה יאיר.

הירש (1920-1997) נולד בגרמניה ועלה לישראל בגיל 19. הוא למד במחלקה לאמנות בבצלאלא בתקופה שמרדכי ארדון עמד בראשה, ובגיל 40 החל להציג את עבודותיו - רישומים בשחור-לבן ובעיקר באפור - שנעשו תמיד באמצעים  פשוטים כעט ודיות, גרפיט ומעט צבעי מים. בתערוכה מוצגות עבודות מאוחרות משנות ה-80 ומשנות ה-90. כולן קטנות ממדים וכמעט בכולן מופיעה דמות בודדה היושבת או שוכבת על כורסה. כל הדמוית נרשמו בהתבוננות חיה, ובכל זאת בכל אחת ואחת מהן יש משהו מעוות על גבול הקריפיות, שכמו מוציא מהן את השד הרדום ש"מסתתר מאחורי העצים". 

עיוות תמיד היה מאפיין מרכזי בעבודותיו של הירש, אולם בהשוואה בין עבודותיו בולטת העובדה שדווקא כשזנח האמן את הרישום מן הדמיון וחתר יותר ויותר אל עבר ההתבוננות בטבע, העיוות - הסטייה מן הטבע - הלך וגדל. פעם הירש רושם במעין הקצרה הפוכה שגורמת לגוף להיראות קטן מן הראש (ולהפך), פעם הוא לכוד תזזית פתאומית שאוחזת בפנים, פעם הפרצוף שוקע וכמו מתמזג ביתר אברי גוף, ופעם הדמות נראית כמעט קרועה מן המרחב - והכל מתואר בקומפוזיציות פשוטות ובמחוות ספורות היוצרות כתמיות כללית וקווי מתאר דקים. מבחינות רבות מדובר ברישומים עדינים מאד ואפילו מינימליסטיים, אולם מתוך העדינות המינימליסטית נולדת הגרוטסקה, וכך, באופן פרדוקסלי, ככל שמתקרבים הרשימוים אל המציאות, מוקצנת מידת הזרות שלהם, כמאוים השוכן בתוך הבית ומתפרץ דווקא ברגעים של נינוחות חמימה ונעימה.

לעבודותו של הירש יש זיקה ברורה לעולם התרבותי היהודי-גרמני של המחצית הראשונה של המאה ה-20- פרויד ואדורנו, וכמובן האקספרסיוניזם הגרמני שעל ברכיו גדל (וגלגוליו המקומיים - הוא היה קרוב מאוד לאוזיאש הופשטטר). אולם בניגוד לאמניו הבולטים של הזרם, הגרוטסקיות של הירש פסיכולוגית-קיומית ולא חברתית או פוליטית. בניגוד למוריו הוא לא ביקש להפנות חצים לכוחות הפוליטיים השולטים, למופעי המודרניות והשפעותיה או לסכנות שמצאו האמנים בניתוק מן הטבע. עבודתו חודרנית אך חסרה סימנים מובהקים של זמן ומקום. יש בה דמות, כסא וקיר חלק, וסערה גדולה שמתחוללת ביניהם. אלו רישומים אכזריים ומסירי מסכות החושפים הומניזים שמסרב להתייפייף. מבחינה זו, חרף הבדלי הסגנון הגדולים, יצירתו של הירש קרובה לעבודתם של הציירים היהודים הבריטים, ובמיוחד לוסיאן פרויד ומקס אאורבך, יותר מאשר לאבותיו הרוחניים שפעלו בגרמניה  בתקופת ויימאר. מאותה בחינה בדיוק יש בה גם משהו שהופך אותה לרולוונטית בכל זמן.

עבודתו של הירש נותרה בשולי עולם האמנות. רישומיו אינם מוצגים בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאונים הגדולים, ורטרוספקטיבה שנאצרה אחרי מותו הוצגה לפני עשר שנים בחללים לא מרכזיים - אוניברסיטת חיפה ובית האמנים בירושלים. האמן שיצר בישראל במשך למעלה מ-50 שנות חייו הבוגרים, זכה להערכה רבה והפך למרצה מיתולוגי שרבים מתלמידיו ומתלמידותיו ממשיכים לציין את השפעתו בתערוכות, במאמרים ובמחוות - מעולם לא עסק במישרין או בעקיפין ברבות מן הסוגיות המרכזיות שהעסיקו אמנים ואוצרים בישראל. כפועל יוצא מכך, כל עוד תערוכות המציגות את תולדות האמנות הישראלים ייאצרו על בסיס נושאי-על שגורים כנוף, זיכרון, הגוף הציוני, יחסי מרכז-פריפריה וכיו"ב - לעבודתו של הירש לא יימצא בהן מקום. לפחות מבחינת הזיכרון ההיסטורי המקומי, העובדה שגיבש ופיתח שפה עצמאית הייתה לו למכשול.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד