לדף הבית


קטנות שהן גדולות


מאת: עירית שלמון
תאריך פרסום:
07/08/2011

המאמר נכתב על המיניאטורות של ליאת פולוצקי שהוצגו בתערוכה רטרוספקטיבית של מיניאטורות בספטמבר 2010 בבית האמנים בירושלים.
בתערוכה הוצגו  77 מיניאטורות מהשנים 1999 - 2009.
המאמר נמצא גם בקטלוג המקיף של התערוכה המכיל 100 רפרודוקציות של  מיניאטורות בגודל  1:1 ומתורגם גם לאנגלית.



 

קטנות שהן גדולות

ציוריה של ליאת ספוגים בליריות מיוחדת במינה השורה על הציורים כולם, ללא הבדל מהותי בין נושאיה השונים: פינות ונופים בירושלים ובארץ, שקיעות וזריחות, יערות ועצים או עונות השנה. אלה גם אלה  נוטלים אותנו עמם לעולם קסום וצבעוני.

לא נזהה כאן, כמו בציורים ריאליסטיים, נקודה ומקום בנוף שסביבנו. אין הדבר חשוב כלל בציוריה של ליאת פולוצקי, שכן מראי המקום שלה באים ממקומות אחרים לגמרי: מעומק לבה, מתוככי נפשה וממרחבי הידע שלה, הפורצים לנקודות כה רבות. אין ספק שהללו משליכים על המתבונן וסוחפים אותו למקומות דומים ושונים, בעת ובעונה אחת, בנפשו ובנשמתו הוא. ליאת מכתירה את ציוריה בשמות שהם לכאורה תיאורים, כמן "ירושלים בחורף", "חורף בזיקים", "אגם בשקיעה" או "שלושה עצים"; אך עיון מעמיק יותר יוליך אותנו, הצופים, לעולם אחר, שונה ואסוציאטיבי בהרבה. היער הופך פתאום ל"קצה היער" המשרה פחד, הסתיו והשלכת מעוררים בנו מצב רוח מסוים מאוד. מילים כמו חורבות, קסם, דמיון או הניגוד שב"סלעים חיים" אינם מותירים אותנו שקטים אלא דרוכים, מצפים לדבר והיפוכו: לסערה, לעלים נושרים, לממלכת ניגודים מעוררי סקרנות שאור זורם ברבים מהם. אכן, תוך כדי התבוננות בתמונות אנו מבחינים בעושר בלתי רגיל של צבעוניות עשירה, עומק ופרספקטיבה בלתי צפויים; תחושת חלוף מהיר, כאילו צופים אנו בנופים אלה מבעד למסך של אור רב או ערפל מסתורי ולעתים עומק בלתי נדלה.

התמונה "אור ביער" משנת 2002 [עמ’ 84] כלל אינה מראה לנו יער; מתוך המשטחים הכהים נוגֵהַ האור. "סערה ימית" מאותה שנה [עמ’74], יוצרת בוהק צבעוני הנובע מתוך החשכה. גם הציור "חורף במדבר" [עמ’127] מחולל סערה גדולה ובוהק צבעוני, אך במהופך: האפור והצהוב יוצרים כתם כהה ומאיים המתקרב לקראתנו. אותו מדבר, "מדבר יהודה" מ- 2003 [עמ’50], מופיע בצבעים שונים לחלוטין של חום אדמדם וכחול חלומיים שאין הצופה יודע לאן יובילוהו – מעין פתח בהיר המזמן אותנו לתוכו ומושכנו בעבותות קסם.

שבע שנים חלפו בין יצירת "יער ירושלים" משנת 2000 [עמ’ 23] לבין "סלעים חיים" משנת 2007 [עמ’ 54]. הציור הקדום יותר תמים לכאורה, אבל גם ביער ירושלים אנו נמשכים על ידי בוהק לבן במרכז הציור להיכנס לתוכו; העצים סביב יסתירו את כל הצריך הסתר, בין אם עצים בתמונה הראשונה, בין אם סלעים בעלי חיות כה רבה למרות היותם דוממים, בתמונה המאוחרת יותר; קווקווים שחורים מרמזים על דו-שיח נפלא בין הדומם לבין הצומח בו  ומרחבים אינסופיים משתקפים לנגד עינינו.

בתמונה "גשם סתווי בזריחה" משנת 2008 [עמ’ 135] מוארים השמים מרחוק, הרים ירוקים מלאי אור נשקפים ברקע וצמחייה עשירה ומלאת הפתעות מופיעה בקדמת התמונה. הצבעוניות, השקיפות והעומק שורים על כל מרחבי הציור ולפנינו עולם שלם: עונת השנה על גשמיה, שעת יום מופלאה על זוהר צבעיה – שלמות נהדרת של ניגודים.

חלק מהציורים המוצגים כאן הן תמונות מיניאטוריות, קטנטנות; יש להתבונן בהן היטב על מנת לחדור למהותן, אם ניתן בכלל. או אז נסחף הצופה לתנועה בלתי רגילה הסוחפת אותו פנימה, מישור אחר מישור, ממש כאילו נשאף לקרקעית. האם קיימת קרקעית כזאת? אין האמנית משיבה לנו על כך והיא מטילה זאת עלינו. אנו מתמזגים עם התמונות הקטנטנות משנת 2004; "אגם" [עמ’ 75], "ים ושקיעה", שבה נראית השקיעה האדומה ומעמקי הים [עמ’ 75], "אגם מול ההרים" [עמ’ 77] ו"אגם בשקיעה" משנת 2005 , שגם בה משתקפת השקיעה האדומה באגם הכחול-עד-שחור [עמ’ 76], ושני הציורים משנת 2006; "צמחייה ליד אגם שטוף אור", ציור שהאור בו נראה ככתם שקוף וצהוב על רקע הצמחייה סביב [עמ’ 91], ו"מחבואים" שבהתבוננות מעמיקה בה נראית דמות ספק מתמזגת ספק מתחבאת בתוך הצמחייה [עמ’ 103]. אנחנו מתבוננים בתמונות מקרוב ותוהים על היכולת, על המגוון ועל העושר הזה, שמתגלה לנו שוב ושוב במעשה הפסיפס הזה.

הנושאים המקראיים בציורים הם חריגים ונושאיהם כבדים ומחייבים. עם נושאים אלה נמנים "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה" משנת 1999 [עמ’ 39], "פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה" משנת 2005 [עמ’ 42], "שמש בגבעון דום..." משנת 2007 [עמ’ 43], ו"סדום ועמורה" משנת 2009 [עמ’ 45]. השימוש בגוונים האדומים, אם ברמז ("דמי אחיך") או בכאב גדול ("כאש חמתי"), יוצרים תחושה של אי-שקט, של סערה פנימית המתרחשת ברבדים השונים של הצבעוניות העשירה. "הסנה הבוער" משנת 2002 [עמ’ 41] איננו מראה לנו את הבערה דווקא אלא את האימה העומדת מול התרחשות זו, שאין מחברו דאז או הצופה של היום מבינים אותה. האם נחוצים לנו פסוקי המקרא כדי להבין את הנאמר? האם זהו איור לכתוב? הציורים הקטנים מעבירים את הדרמה בבהירות; אמנם אלה  נופים אך הם משדרים, ללא ספק, את הסיפור המתרחש.

בניגוד לציורים אלה, מצויים כאן אחרים הלוקחים אותנו למקום אחר. הכוונה לעבודות הריאליסטיות והמדויקות של הציפורים [עמ’ 64 – 67]. אמנם הן מצוירות באורח מציאותי כציפורים וצבעוניותם מודגשת ועשירה, אך הרקע משאיר אותנו במקום בלתי ברור, בנוף בלתי מחייב חיצונית, שמקורו אולי בנופים פנימיים. גם כאן בולט ניגוד בין פנים וחוץ. העורב, הגיבתון, השלדג והסבראש מדויקים כבתיאור קטלוגי; אך נופם מנותק.

לאחרונה הוסיפה האמנית למגוון עבודותיה גם עבודות קטנות, מיניאטוריות ומרובעות, בצבעי שמן על בד. בעבר ציירה האמנית ציורים גדולים ומופשטים בטכניקה של ציור בצבעי שמן, העבודות הנוכחיות הן על גבול המופשט, המתחברות, מחד גיסא, אל תמונות השמן הגדולות, ומאידך גיסא הן מתחברות גם אל המיניאטורות בצבעי המים. נראה לי שבעבודות אלו הושג, במיומנות רבה, עומק רב - באמצעות רובדי הצבע ונגיעות המכחול, המרמזות על העולם הנוצר בתוכן ("סתיו במדבר" עמ’ 143, "פינה ביער ירושלים", עמ’ 33 "אור בוקע..." עמ’ 35) – ובה בעת אין הן מאבדות את השקיפות המופלאה המופיעה בציורים שבצבעי המים ("השתקפות באגם", עמ’ 79 "אגמון החולה", עמ’ 57). דומה שאמנותה של ליאת פולוצקי מתייחדת ביכולת זאת; אין היא מתרכזת בפרטי פרטים ריאליסטיים, כפי שנהגו בעבר אמני המיניאטורות [דיוקן מעוטר, נוף רב פרטים] אלא בוראת לפנינו עולם חדש שלם באמצעות הצבע. גדולתה של ליאת היא בהעברת דברים כה גדולים במידות כה קטנות שבתוכם היא מצליחה להעביר עושר גדול ועומק רב.

 

 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד