לדף הבית


והיא היתה לי מדינה אחרת - על תערוכתו של גיל צלנר


מאת: נורית טל-טנא
תאריך פרסום:
28/03/2011

בגיליון העיר תל אביב, מדור תרבות העיר/אומנות, 29.10.10  פירסמה נורית טל-טנא, כתבה על תערוכתו של גיל צלנר המוצגת בימים אלו בגלריה.

תוכנה של הכתבה מובא כאן, כמעט במלואו.



תערוכתו של גיל צלנר "איילת השחר" המוצגת בימים אלה בגלריה יאיר, שבין שורות החנויות ברחוב אבן גבירול המתמשך, מאפשרת לנו לפגוש, בנחמה זמנית ובאינטימיות מפרה, יצירה שיש בה מן הצניעות.

 

גיל צלנר מציג סדרת ציורים ורישומים, שנוצרו במהלך ארבע השנים האחרונות. נופים אורבניים פרוזאיים, שנוצרו סמוך לסטודיו האמן, הממוקם במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בין מפגש הרחובות גר"א, איילת השחר, הרכבת וראש פינה. יש משהו אינטימי ומיידי בצפייה ראשונית בעבודות בפורמט ציורי קטן ממדים, העשיר בצבעוניות עכורה לצד חלקים "רייקים". נדרש מאיתנו הצופים להתקרב לפורמט ולהתעכב למבט נוסף המספק את הצורך להתחקות אחר המקום ואחר הדרמות המסתתרות.

 

במבט ראשון נדמה כי צלנר נכנס לקטגוריה של הציור הפיגורטיבי, ציור נוף, אך למעשה הוא חריג בנוף האמנים המקומי, בשיטות העבודה ובהתיחסותו לנושא הציורי. הוא לא מצייר בסטודיו מתוך תצלום של המקום כפי שציירים רבים פועלים כיום, אלא לוקח על אופניו בד, צבעים ומכחולים, יוצא לרחוב ועובד מתוך התבוננות.

 

צלנר נוקט שיטת ציור שנדמה שכמעט פסה מן העולם, שיטה האופיינית לציירי העבר, הציירים האימפרסיוניסטים וקודמיהם מהמאה ה-19, שיצאו למרחבי הנוף עם צבע ובד קטן הקל לנשיאה וניסו ללכוד ביצירותיהם את אזורי המפגש, בין הטבע הנקי והטהור, לבין המלאכותי מעשה ידי אדם – גשרים, מפעלים, בתים, בניינים, גדרות וכל המרמז ומדגים את התערבותו של האדם בטבעי, הפראי והבלתי מופרע.

 

התבוננותו היא התבוננות ריטואלית, כזו היוצרת זיקה אישית למקום. יש בהתבוננות מהדבקות ומהמחויבות שבתפיסת הדיוק של המבט הבלתי מתווך, מבט ישיר שאינו מתפשר. צלנר מגיע לאותו מקום קבוע, באותה שעה, משך ימים, שבועות ולעיתים אף חודשים ומצייר מאותה זווית. הציור והרישום שלו יוצרים מפגש של חסד. מפגש אינטימי בין הצייר לכלי הציור שלו, בין הצייר לקהל העובר ושב שסביבו, בין הצייר לרגע ממוקד בזמן. מפגש עם האתמול, היום והמחר. מפגש עם נקודת נוף אורבני על בנייניו והדמויות הבודדות המתהלכות בו, עם אותן סיטואציות המתרחשות באותה פינת רחוב מוכרת.

 

"מהו המקום שצלנר חוזר אליו שוב ושוב?", כך כותב מנהל הגלריה ואוצר התערוכה, יאיר שולביץ בקטלוג הנלווה. נדרש זמן לזהות את המקומות הללו שצלנר מצייר, שכן הם עוברים אצלו הפנמה וטיפול הן מבחינת הצבע והן בצורה, עד כי נדמה לעיתים שמדובר בנופים זרים של מדינה רחוקה כלשהי. הרחובות שהוא מצייר דוממים וכמעט רייקים, דמויות בודדות צצות ונטמעות בבד, אפשר להבחין בגושי בניינים ובצורות גיאומטריות כלליות שהן למעשה הפשטה של הנוף שכנגד עיניו. אין כניסה לפרטים הקטנים אלא תפיסה של הצורות הגדולות והכלליות שמולו. סולם הצבעים עכור, פלטה של חומים, בז’ים, כחולים, ירוקים ואפורים, ערך צבעים המעניק לעבודות אווירה אמביוולנטית, שמצד אחד יש בה מן הדכדוך, המלנכוליה והניכור ומצד שני חמימות, אנושיות ואינטימיות.

 

בסדרת עבודות זו היופי והאסתטיקה משרתים ומתארים את האורבניות באפרוריותה, בהתפוררותה ובקיום ארצי נמוך שהוא בו בזמן נוף אורבני אוניברסלי אך גם נוף אורבני מקומי מוכר של דרום תל אביב.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד