לדף הבית


תיכף אשוב


מאת: ארנון לפיד
תאריך פרסום:
11/01/2010

לקראת תערוכה שלי בתיאטרון ירושלים, אשר תערך תפתח ב 18.01.10
ואשר תקרא "תיכף אשוב" כתב העיתונאי ארנון לפיד מאמר.


שרון פרופ היא מאותם עוזבי קיבוץ (גבעת חיים איחוד), המעידים על עצמם, שהקיבוץ, לטוב ולרע, לא עזב אותם. היא בת 42, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת במושב גאליה, הולכת ומבשילה כציירת, מאחוריה תערוכה אחת, והחודש תציג בתיאטרון ירושלים אחת נוספת, בשם "תיכף אשוב".

 

(ש) לאן תשובי תיכף?

 

"השם רומז לשלט הקטן הזה, שמדביקים על דלת הבית. יש כאן ביטוי לאמביוולנטיות שלי ביחס לקיבוץ. למרות שבזמנו ברחתי ממנו, כי היה לי רע, אני לא חותכת. אני אוהבת-שונאת, ולא מסוגלת לסגור סופית את הדלת. בעצם, אני כל הזמן חוזרת - חוזרת פיזית, פעם בשבוע, אל האטלייה של ידיד רובין, שהוא המורה שלי כבר כמה שנים, ואל ריחות האדמה הרטובה בגשם, וריח הזבל ברפת, וחוזרת רגשית, וזו חזרה כואבת, אל הילדות הלא שקטה, המדממת שלי".

 

(ש) בתערוכה שלך, לפני שנתיים, ניכרה השפעה חזקה של ידיד. השתחררת ממנו?

 

"בהתחלה באמת נשאבתי לסגנון שלו, לנושאים שלו, לנופי הקיבוץ, רציתי להיות שם, לצייר כמוהו. היום אני במקום אחר. העבודות החדשות שלי הן עלי,  על בדידות הילדות, החשש מ’מה יגידו’, הבנים שהציקו לי, החלומות בהקיץ. הן באות מכאב".

 

(ש) עדיין כואבת?

 

"כבר לא, אבל עדיין זוכרת. היום, כשאני באה לקיבוץ, ורואה את האנשים שפעם כל כך הפחידו אותי, אני מרגישה גאווה על הכוח שיש בי. אני חזקה, כבר לא תלויה בהם, הם רק שבבי זיכרון, נטולי השפעה על חיי. בתערוכה אני עושה תיקון"

 

(ש) בגלריה של גבעת חיים כבר הצגת?

 

"אתה נוגע בנקודה כואבת, ובהחלט מייצגת את תחושתי. מה יותר מתאים לגלריה המקומית, מעבודות של בת קיבוץ, על ילדותה בקיבוץ? אוצרות הגלריה של נען ביקרו אצלי, התלהבו מהעבודות, התרגשו עד דמעות, ומתכננות שיתוף פעולה. בגלריה של גבעת חיים מתעלמים, מפנים את הגב. אין נביא בקיבוצו. זה בהחלט מעליב, שאתה יכול להיות כוכב, אבל לא בשמים שמתחתם גדלת. בשמים האלה לא יאפשרו לך לזרוח".      




תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד