לדף הבית


נקודת תצפית/ליאורה בינג-היידקר


מאת: ליאורה בינג היידקר
תאריך פרסום:
03/01/2010

לקטלוג התערוכה ’הבזקים’, גלריה אלה, ירושלים נובמבר 2005



 

נקודת תצפית
 
בתום מעשה הציור מפַנה הצייר את נקודת התצפית שלו ומוריש את מקומו לנוכַח הנוף, או הדיוקן, לצופה.  כך הופך הציור למחווה: לפנייה של היוצר אל המתבונן ’להיות נוכֵח’ במקומו. המתבונן – אם הוא נענה להזמנה המגולמת ביצירה - מוצא את עצמו לרגע בתוך הציור; כיורש של נקודת התצפית המקורית, הוא עצמו מאכלס כעת את הנוף או את הדיוקן -.
 
נקודת התצפית אינה נוגעת רק לזמן ולמקום הספציפי שנבחר ע"י האמן בחלל; למרחק מן האובייקט; לזווית ביחס אליו וכיו"ב, אלא היא מייצגת את מכלול היחסים בין האמן לעולם. אם הוא מצייר גן, למשל, האם הוא ניצב מחוץ לגן או בתוכו? האם הוא מדווח על העצים תוך כדי הליכה? תוך כדי הסבה? מלמעלה, מלמטה, בחטף, או בניחותא? אם מוצפנת משמעות כלשהי באמנות החזותית, דומני שהאות הראשון מוצפן כאן:  אין זה מקרי שהיא בוחרת להתייצב בקרן רחוב, בצד הדרך, בפאתי הנוף הביתי או האורבאני הקרוב. נוף זה היא מציירת במהירות, ’תופסת’ את בבואת העולם תוך כדי תנועה, ’עם הלשון בחוץ’ כביכול. אין לה פנאי להנמיך את מרכז הכובד; ציוריה דומים לרישומים קצרים, תמציתיים, מהותיים.
 
התבוננותה של ססובר פלד מתאפיינת בצניעות. על פי רוב נקודת המבט שלה פשוטה, כאשר ההתמקמות ביומיומי שאינו מתיימר לייחוד או ל’התגלות’, מאפשרת לה דיבור בגובה העיניים. גם הנושאים הם מן הבא ליד: המטבח, בתים בשכונה, דיוקנאות של בני משפחה, חברים, הרחוב, שפת – הים. בלי שמץ של תיאטרליות, או חשיבות עצמית, כופה את עצמה המציאות על המבט. כך הופך רף הצניעות לסף הכרחי כדי לגעת בקיים. גם כשאין דמויות אנוש בציוריה של ססובר פלד, עדיין קנה המידה שלהם ’הומנואידי’. ססובר פלד אוהבת את המודלים שלה ויש בציוריה תמיד די מקום להכיל אותנו, הצופים.
 
פנומנולוגיה של המבט, תחילתה וסופה בחושים. גם המדיטטיביות של ססובר פלד איננה תכונה שכלתנית בלבד, אלא יורדת לקצות האצבעות. רבקה נוגעת בבד כמו שמורה למחול מכוונת רקדן: היא טופחת עליו בעדינות ובנחישות. במשיכות המכחול שלה ובכתמים שהיא מניחה אין זכר לכוחנות או לאלימות, אבל יש ידע ודיוק. הכיוון – כיוון התנועה - מסמן את הכוונה בבהירות.
 
ססובר פלד מרבה להשתמש בפַּלֶטה מצומצמת. פעם הודתה בפני שהיא יכולה לצייר כמעט כל מודל בכל פלטה בסיסית שתינתן לה. מוזר; והלא נדמה שציוריה צבעוניים כלכך! אולם הצבעוניות מתעתעת בנו. כמו באלכימיה של המייסטרים הגדולים, אין היא אלא עניין של החזר אור. האובייקט המצוייר ספוג אור. האור הקורן מן הבד חוזר לחלל ומאיר את המתבונן. המתבונן בציוריה של ססובר פלד חש ’מואר’.
ליאורה בינג היידקר



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד