לדף הבית


בין שתי ערים/יובל בן-עמי


מאת: יובל בן עמי
תאריך פרסום:
03/01/2010

לקטלוג התערוכה במדריד , AMADOR DE LOS RIOS, אוקטובר 2005




איזה סוג של חותם משאירים בנו המקומות בהם איננו חיים ובעדם אנו רק חולפים? זכרונות ממקומות כאלה דומים לעיתים להבזקי צמצם: הנה רגע בו חצינו רחוב, הבטנו במורדו ולפתע הכתה בנו הכרת מימדיה של העיר. הנה גל אחד שהכה בחוף, הבטיח להיות בלתי נשכח וקיים את ההבטחה. לעומת פיסות המציאות הללו, חווייתנו את המקומות בהם אנו חיים דומה לציור שמן מתוכנן ומתוזמר היטב, שפרטי זכרונות רבים מתמתחים ומתפתלים כדי למצוא לעצמם מקום בין מסגרותיו.
כאשר מציירת רבקה פלד ססובר את תל-אביב ואת מדריד, היא מציירת מקומות ששניהם זרים לה במידה מסויימת ויחד עם זאת קרובים לליבה. פלד גדלה בחיפה. היא חיה היום בירושלים ומלמדת בבצלאל בו גם למדה. לדבריה, ביקורים בתל-אביב נשאו עימם תמיד ריגוש מסויים עבורה. את בירת ספרד הכירה ולמדה לאהוב במהלך השנים האחרונות. אין תימה על כך שדווקא בשנים אלה, ודווקא תוך עבודתה בערים אלה, השתרבבה המצלמה לבין כלי עבודתה כציירת.
פלד ססובר צילמה את תל-אביב ואת מדריד והשתמשה בצילומים כבסיס לציוריה. המיזוג בין רגעיותו של הצילום לליריות של צבע השמן מציג הבטים עדינים של הקשר בין אדם למקום, שביטויים האיכותי באמנות אינו שכיח. הוא מעניק לנו, הצופים, מפגש אינטנסיבי באופן מפתיע עם הרף עין זעום ושרירותי לכאורה. אנו רואים את שתי הערים לא מבעד לעדשת המצלמה ולא מבעד לזו של העין האישית או של הזכרון הצרוף, אלא באמצעות כלי הבעה מורכב המשדר חוויה אותנטית ועזה.
בין הצלולואיד החד משמעי לפיגמנט הגמיש והלירי נוצר בציורים מימד יחיד במינו, חלומי וריאליסטי כאחד. באמצעותו מתכתבת יצירתה של הציירת הן עם אמנים שעסקו בהזיה והן עם הריאליסטים הקשוחים ביותר. בציור של שכונת סנטה איזבל שבמדריד חוברים הבניינים הפזורים במעין פיזור נפש, צללי אחרי הצהרים ודמויות האדם הנתונות בין אלה ובין אלה, ויוצרים מרחב מהורהר המזכיר את הנופים ה-"מטאפיזיים" אותם צייר ג’ורג’יו דה קיריקו. מראה ג’יפ צהוב החונה במעלה רחוב תל-אביבי ריק מעניק מראה מוכר ורוגע ובה בעת משדר בדידות עמוקה, בדומה לציורי מכוניות ברחובות של היפר-ריאליסטים כריצ’רד אסטס או ברטרנד מניאל.
ואולם, הסגנון שרוחו שורה על העבודות יותר מכל הוא האימפרסיוניזם. כמו מונה ופיסארו בשעתם, פלד מגלה עניין עצום בפעילותן של קרני האור ובהשפעתן על הנוף המצוייר במהלך רגע ספיציפי. הקשר ניכר גם במשיחות המכחול הרחבות של האמנית ואפילו בנושאים בהם היא בוחרת. הציור "תל אביב, אחרי צהרים מאוחרים" מראה בית קפה הומה אדם על שפת הים, ויש בו משום קריצה בת שנות האלפיים אל "מולאן דה לה גאלט" ואל מסיבת השייטים, פרי מכחולו של רנואר.
השימוש בצילום מבטא את הקשר העמוק ביותר של פלד עם האימפרסיוניסטים, שאמנותם לא היתה אפשרית אלמלא התקיימה המצלמה בתקופתם והעניקה להם השראה. אלא שאנו חיים בעידן אחר לגמרי של צילום מזה של שלהי המאה התשע עשרה. זהו תור המצלמה הדיגיטאלית, של היכולת להפיק בקלות אינספור תמונות של אותו נושא ולברור מבינהן את הטובה ביותר בזמן אמת. ציור אופנוען ברחוב במדריד הוא פרי אינספור לחיצות על הדק המצלמה, מהן נבחרה אחת והועלתה על הבד תוך דבקות נועזת בכהותו של האור באותה שעה של היום.
העיסוק בזמניות ובעל זמניות הופך מובהק במיוחד כאשר נוגעות היצירות במים. סדרת הציורים בהם נראה ילד המשחק בין גלי חוף תל אביב יכולה גם להטפס כשורה של רמיזות: רמיזות לגלים אחרים, לרגעים אחרים בחייו של הילד, להמשכו של קו החוף הנעלם מעינינו, ולשעות יום אחרות, בהן ילטפו קרני אור שונות לחלוטין את אותה נקודה בחלל. במקביל מתרה בנו היופי הצרוף של הציור ושל נושאו להשאר דווקא כאן, דווקא עכשיו, להתמסר להחלטותיה של הציירת, לקביעותיה של המצלמה ולתגובתו של המכחול.
בין הרחוב, החוף והסדנה מזדמן לאמנית לגלם תפקידים רבים מספור, של אורחת זרה, של מעין מקומית, של צלמת ושל בוררת או עורכת. מול הבד ניתן לה לבטא את התהליך האמור ולהסתיר אותו, לשדר בעקיפין את נוכחותה בנוף האורבני ובמקביל להציג אותו בבדידות מזהרת. רבקה פלד ססובר פתחה נתיב משלה אל תמונת הנוף ובעדו היא מוסרת לנו בבהירות רבה את רישומם של מקומות רחוקים/קרובים ואת ייחודם ואת מורכבותם של יחסיה עימם.
 

 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד