לדף הבית


חווית האמנות העכשווית - בוגרי בצלאל אמנות 2009


מאת: לוסקי חיים דעואל
תאריך פרסום:
23/08/2009

המאמר פורסם לראשונה ב"העיר"

לתערוכתם של בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל אין אוצר, וכפי שלכאורה מתבקש מתערוכת גמר, התצוגה מבוזרת ומפוזרת. שלא כמו בתערוכות המקבצות אמנים שונים זה מזה, ומעניקות נקודה פרספקטיבית שרירותית שממנה יוכל הצופה להישאב פנימה, בתערוכה זו מופנם רעיון הרשת ומוצב המגוז במקום המוקד. דהיינו, במקום לרכז ולמרכז את תשומת הלב, התערוכה מפזרת את עצמה ככל שניתן, וכל עבודה מחפשת כיצד להיבַּדֵל מהשניה, כיצד לעבוד על קווי ההקף של עצמה. הכוונה לברוח מהקבוצתיות, מהאפשרות שמבקרים חסרי סבלנות יוכלו לצאת עם משהו בידיים; שהרי, זהו עקרונה של האמנות העכשווית: לתת לצופה מה שפחות, להתרחק מהנחמה כמה שרק אפשר, לברוח מהיכולת של מישהו למסגר ולמתג את העבודה, ובכל זאת לגעת במוחלט.
כיוון שאמנות היא מה שמציג את הזמן, והאמנים הם הנביאים של ההווה, הרי שתערוכת בוגרים היא דרך מצוינת לבחון מהם המאפיינים הצרים את המציאות שבתוכה אנחנו נמצאים. באמצעות הניראות של האמנות ניתן עתה לחוות את האומץ של האמנים לעמוד במקום המופשט בו האמנות נעמדה לאחרונה: ההפשטה אינה בדימוי או בעבודה עצמה, אלא במצב המוצא, בחוסר היכולת להצביע באורח ברור על מה ראוי, על צורה ברורה להמשיג וליצור (מצורה) את הייצוג של מה-שישנו, של התנאים ההיסטוריים מתוכם ובתוכם נמצאים תנאי הייצוג והייצור. ההפשטה מציגה את הרגע שבו האמנות חייבת לבדל את עצמה מול העיצוב, מול המלאכה, מול הפונקציונליות של המדיה. מהו התנאי להענקת מובן להֶיות? האמנות הנוכחית מבקשת לדבר בלשון שאינה הלשון שלה, להעיד על אי האפשרות להיות עד מהימן, להצביע על הפינה, הקצה שבו אנחנו עומדים, ולדבר בעזרת דברים לא גמורים. האמנים הצעירים בתערוכה עוסקים בהתבודדות אורבנית מוקצנת מתוך שיח פנימי רעשני המעמיד את העשיה שלהם במסגרת של דיבור המתרחק מיצירה של משמעות, ועומד עם הגב ללוגיקה של המובן, בבדידות מלנכולית ומעגלית של שלילת העצמי. לשם מכוון נושא השיחה של התערוכה, שיחה מדויקת סביב השקט שאינו מסגיר כל אמת פנימית.
כשלון הייצוג וחרדת העזיבה, מתקבעים ומעניקים לאמנות הצעירה את עניינה שהוא הבנת עצם האפשרות של השוני כמה שמשלים את התנועה החוצה - טרנספורמציה של החוויה הפנימית ליצירה כהופעה סמוכה, מקבילה - כהסטה מתמדת של תשומת הלב. זוהי הצורה המתקבעת בסופו של דבר, אחרי המשאים והמתנים עם מכלול ההסטים, שבו בזמן מייצרת אותם כדימוי, מעניקה להם חומריות כלשהי. מורכבות התערוכה יוצרת מחדש את הנרטיב של העבודות העכשוויות, של ברירת המחדל שלה, ובסופו של דבר, את הניסיון ואת הכשלון להביע את עצמך במעבר דרך הסמוך, המייצג ואינו מייצג כבמראה מעוותת את האני. התערוכה הזו מאפשרת חזרה על ניסוח מחשבה מורכבת כתהליך היצירה של האמנות, דווקא משום קרבתם של האמנים לתיאוריה ולמעשה הראשוני, שבו התפרים גסים ומאפשרים לשחזר את המערך המוצג כאן. דווקא מתוך מה שנדמה כאסקפיסטי וכלא פוליטי, צומחת אמירה פוליטית הזוכה במובנות שלא דרך ההתנגדות והשלילה, אלא דרך ההשתתפות בעולם המספק מכלול של תשובות שאף אחת מהן אינה תשובה מספקת.
קווי המגוז ההורסים כל אפשרות של שיתוף או שיתופיות בתערוכה או באמצעותה, נוכחים בכל אחת מן העבודות, המתקרבות ומתרחקות כאחד ממה שנדמה כ"מקצוע", וכ"מקצוענות". אם בעבר, ונחשוב לרגע על קבוצת תלמידי רפי לביא בשנות ה70 שכוננו כאן את שיח האמנות העכשווית, האמנים הצעירים ידעו מה נכון ומה ראוי, בעזרתו הקפדנית של רפי וגם בלעדיו, ואמן צעיר יכול היה להבין את הדרך ואת החלקים השונים המרכיבים את הפאזל הגדול ששמו אמנות, הרי שבתערוכה הנוכחית עומד האומץ לב שלא לדעת במרכז, הכח שלהם להחזיק בוויתור על סוג של ידיעה מראש, הפנמה מעודנת של מצבה המאד דחוק של האמנות: לאמנות אין מקום, והאין מקום הזה הוא המקום ממנו הם מבקשים לפעול. ולכן, אם לאמנים של פעם הייתה איזו נקודת מוצא (ר' למשל את המכתב ששולחת תמר גטר לג'וזף בויס בשנות ה70), הרי שגם אם נדמה כי מבקשים לעשות רפליקה או מחווה לאמן אחר - טל ברויטמן, במיצב מורכב מצחיק מצמרר מעולה, תמר שררה בעבודה אירונית מורבידית יוצאת דופן, וליאור מודן, המתכתב באורח מפתיע דווקא עם האנדרטאות של דני קרוון, לציור הקלאסי - יעקב שמידוב, ומחווה לצילום - רוסלאנה ליכטציאר, המצליחה להעביר חוויה מרגשת ביותר של עיסוק באור ובמרחב כחומר גלם מושגי, הרי שהעילגות המכוונת והרס המיומנות שלכאורה, פוגמים כראוי גם בחוויית המחווה, ומסיטים אותה לכיוונים רדיקלים פוליטית. מופרכות הבחורה העומדת בסירה בלב שום מקום, האוחזת ענף בפיה עד שהיא מתהפכת מחוסר שיווי משקל (תמר שפוני), או סמרטוט הרצפה הזרוק סתם (לילך אורן), מהווים קודים פתוחים מספיק לשאר התצוגה. איזו גלריה תציג את הכלומיות האבסורדית של טל בויטמן? או את העבודה החכמה והמיומנת של יונתן וורטייהם ויעל גזית, המפנה עורף גם למקום העורפי בו מצויה התערוכה בכללותה? בתצוגת וידאו מיצב נראית קבוצת פועלים זרים הבונה והורסת קיר לבנים (מחווה לעבודה המפורסמת של גבי ושרון משנות ה70), ומפנה עורף לקבוצת "חכמים" גבוהי מצח (דמויות מעוותות של עצמם שנוצרו בהדמיה ממוחשבת "דבילית"), המדברת טקסטים מורכבים לכאורה והמרפררים לשנות ה70 של האמנות הישראלית, עידן הזוהר של האמנות המקומית שהייתה אז במיטבה.
התערוכה, המוותרת על נקודת מוצא, שומטת את הקרקע, את נקודת המוצא של מי שמבקר אותה, ומרוקנת את הצהרות המבקרים חסרי הסבלנות שחיו בעולם שהעניק ערכיות ברורה (ואף שתלטנית) לגבי הכיוון שאליו אמורה הייתה האמנות לנשוב.
 



תגובות
לוסקי בולבול  26/08/09 04:43:37
לוסקי הוא מכבסת מילים לבוגרים שהדבר היחיד שהם יודעים לעשות זה להציג את חוסר הידע שלהם, באופן כזה שיכתבו עליהם מאמרים כמו של לוסקי. זה מעגל שאין לו סוף השואב אליו עוד ועוד בוגרים ואמנים וכותבים כמו חור שחור שאין לו סוף.
דעו לוסוקי ישראל בק  24/08/09 05:59:16
פרס מפעל חיים לחיים לוסקי, לוסקי הוא מורה הנבוכים והנבובים ... היחיד שמדבר לענין בזירה האילמת שנקראת אמנות ישראלית כשכולם שותקים חיים שואל או חושב או אומר פילוסוף נפלא ואמן טוב.. תודה ישראל בק..
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד