לדף הבית


אין לאמנות מושג על היותה קיימת


מאת: קוסובסקי אבינעם
תאריך פרסום:
08/04/2008

יריתי פעם חץ למטרה. פגעתי בול. מישהו אמר לי: "אתה עומד לא נכון".

לאורה הנוגה של המציאות האמנותית בת זמננו, המדכאת כל אותנטיות, אהבה, שמחת יצירה וסקרנות אישית וטבעית בתחומי האמנויות השונים, מצאתי לנכון לכתוב מילים אלו, מתוך תקווה שאולי ימצא בהן מישהו מהיוצרים הצעירים עידוד ואהדה ללבטיו ואולי אור קטן בדרכו. אמנים יקרים! כיוצרים שזכו מלידתם לאותה אהבה, ודחף, כשרון, סקרנות והתלהבות – אינכם חייבים דבר לתולדות האמנות, לאסכולות השונות ולמורים. אתם חייבים אך ורק לעצמכם.
ישנם יוצרים וישנן יצירות וישנם תוצרי לוואי, נספחים, סרחי-עודף וטפילים. ביניהם תוכלו למצוא גלריות, סוחרי אמנות, מתווכים, תיאורטיקנים, ירחונים ופרסומים, מבקרים וסוקרים, מרצים ומפרשים, אוצרים ואוצרות, שבלעדיכם יתייבשו מיידית כעלה נידף ברוח המדבר. אתם היוצרים, הנכם השורשים, הגזע והצמרת. בלעדיכם, אין אמנות וגם לא תהיה. אתם, האמנים, אינכם אמורים לעסוק ב"אמנות". עליכם לעסוק בביטוי האישי והייחודי של אותו דחף אשר ניחנתם בו ואשר אין לכם שליטה ממשית עליו. אל תתפתו לרבולוציה של אחרים אלא לאבולוציה האישית שלכם. ממילא, אותה אבולוציה באמנות מתקיימת בתודעתכם ותשפיע עליכם כך או אחרת.
אין הגדרה לאמנות. הביטוי "אמנות" קיבל במאה העשרים מוטציה, מעין שם כיסוי מעורפל ובומבסטי המחפה במקרים רבים על דשדוש נפוח וריק בתיאוריות, בתרבות, פסידו-אינטלקטואליזם, מילים, מילים, ועוד מילים. ובאלה, מסתתרים האגו, האופורטוניזם, הכסף והדימוי העצמי או ה-חברתי-תרבותי-פלצני. העיסוק בתרבות הפך לתרבות. התיאוריה הפכה למהות בעלת חשיבות עצמית ותקשורתית, בה בשעה שהיא אמורה להיות בת לוויה לעשייה, ואולי אפילו להעשירה, אולם לא לתפוס את מקומה. בפועל, הופכת היא לדבר החשוב, והיצירה המעשית הופכת לנלוות. לדוגמא: אוצר מלא בתיאוריות וחשיבות עצמית יוזם פרוייקט, שעה שבעיניו שלו נראים האמנים הצעירים, הששים להיחשף ולזכות בהכרה, כקבלני משנה ועושי דברו. אותו אוצר ("מנהל עבודה") אף מעז לבקר ולכוון את אותם פועלי "חזונו", שאמור להיות "סימן דרך באמנות", ולקדם את עצמו בראש ובראשונה. גולת הכותרת של אותו אוצר היא פתיחת התערוכה, הקטלוג, המילים... מובן, גם ה"פועלים השכירים" (האמנים) מוזמנים לאותה פתיחה חגיגית, וזוכים בעוגיות מלוחות, כוסית יין וברבע שעה של תהילה מדומה, עד ליוזמה בלתי ברוכה עתידית של עוד יזם אמנות, העלולה לתת להם אשליה זמנית נוספת של "הצדקה לקיומם",שעה שהם עצמם נראים כמין קולקטיב אינדיבידואליסטים, המגוייסים למטרה לא להם.
שוחחתי לא פעם עם אוצרים שלא פסקו מלקבול על האמן: "דפוק, לא מבין בעצמו את עצמו ומעצבן", אמן שמפריע להם בעצם לנסח או לאצור את אותו מניפסט שאמור להופיע בקטלוג התערוכה. לא הכרתי אישית ולו אוצר אחד, שסרב לאותה מטלה. זהו רק פן אחד מתוך אותו "עיסוק באמנות", שבעיניי הוא פתטי.
עצוב לא פחות הוא מצבו של הקורא-צופה התמים, אשר חוסר הבנתו את היצירה ואת הטקסט הנפוח והבלתי הקריא ברוב המקרים, מאדיר מצד אחד את האמן והנספח כאחד בעיניו, ומצד שני – גורם לו בהמשך, כפועל יוצא, להדיר את רגליו ממוזיאונים ומתערוכות וסיטואציות בלתי נעימות אחרות... ה"אוצר היוצר" הנו בדיחה עצובה! וכך אני חוזר ואומר: לטפיל אין חיים משלו, ובלא גזע בריא הנ"ל קמל.
ברור ומובן מאליו, שבין היוצרים לבין הקהל חייבת להיות חוליה מקשרת. לחוליה זו תפקיד חשוב וחיוני בתרבות. בעלי הגלריות, האוצרים, המבקרים, מנהלי המוזיאונים, האספנים הפעילים ובתי המכירות – אמורים להיות הלב והמנוע בחוליה זו. אין ספק לגבי תפקידם. הבעיה היא ב – "איך"... בדרך הקלוקלת, הבלתי ישרה, האינטרסנטית והלא-הוגנת בה הם "מתפקדים" בארצנו הקטנה.
הכוח מסאב. המעמד יוצר מגדל שן אליטיסטי, גבהות לב וכוחניות. ניתן לספק דוגמאות אינספור:
אותה "אוצרת", שאומרת לאמן המבקש פגישה: "אינני נוהגת להיפגש עם אמנים", ראויה להדחה מיידית.
אוצר, הקובע לציָיר תערוכה במוזיאון, כולל תאריך, ומתעלם במודע מהחלטתו זו – לא עונה לטלפון המבקש הבהרה, בזמן שהאמן מתגייס ומתכונן נפשית ומעשית לתערוכה – ראוי להוקעה פומבית.
הגלריות, הגובות הון עתק מהצייר על החלל העלוב שברשותן, זאת, בנוסף לבולים, הזמנות, כיבוד, מסגור ועוד, והמעיזות אף לקחת שליש ממכירה מזדמנת – ראויות להגדרה: "חדרים להשכיר במחיר מופקע" וכן, לסגירה מיידית.
הירחון ה"מכובד", המשכיר שטחים בתשלום על דפיו לאמנים – שהוא קוטל בדרך כלל – ראוי לשריפה פומבית.
בתי-המכירות הפומביות בהם "מריצים מניות" בידי אנשי קש ואספנים אינטרסנטים – ראויים לחקירה פלילית.
מנהלי המוזיאונים והאוצרים, שמדירים רגליהם מסדנאות אמנים פעילים ומתיימרים לקבוע מדיניות אמנותית ותרבותית עפ"י טעמם המוגבל ויחסיהם הבין-אישיים – ראויים לביקור שבועי בלשכת העבודה. אותה אוצרת ממונה זה לא מכבר, האומרת לצייר: "היום האמנות היחידה היא וידאו" – ראויה וזקוקה לטיפול פסיכיאטרי דחוף.
מנהל מוזיאון בעל תקציבי ענק לשוטטות ובילויים בארצות זרות והמבטח תערוכה שולית מחו"ל בסכום שהיה יכול לקיים ולקדם אמנים רבים בישראל – ראוי להיות מגולגל בזפת ובנוצות בעירו!
ניתן גם להוסיף, כמובן, את הטפיל המצוי, אותו "סוחר אמנות", ש"עושה טובה" לאמן צעיר וקונה במחיר מעליב את מיטב עבודותיו – והראוי לתחזק באסטה בשוק.
זהו אולי המקום לציין שדרכי האישית צלחה. זכיתי לתערוכות בגלריות יוקרתיות רבות ובהערכה בארץ ובעולם. עבודותיי נמכרות. לימדתי באהבה במשך שנים רבות אלפי תלמידים, באקדמיות ובבתי הספר לאמנות. סטודנטים יקרים אלה העניקו לי לא פעם משוב נפלא בדמותם כאמנים-יוצרים-פעילים ואוהבי אמנות.
לא ביקשתי מעולם עזרה מאיש או ממוסד. לא נכנעתי ללחצים או לתכתיבים של אופנות, אוצרים, גלריות או סוחרי אמנות. בתור ילד, אהבתי לצייר, ואהבה זו לא נמוגה מעולם.
עם זאת, איני יושב בואקום ואני מודע היטב לקורה במקומותינו. הבאתי אך דוגמאות בודדות מסיטואציות אליהן נקלעים יוצרים צעירים בראשית דרכם האמנותית, יוצרים שסיפרו לי על מדורי ההשפלה להם הם "זוכים" חדשות לבקרים מנאדות נפוחים בעלי מעמד עסקני בעולם האמנות.

כפי שבפוליטיקה מגיעים, ברוב המקרים, עסקנים בינוניים ומטה למשרות רמות והורסים בשיטתיות את חיינו במדינה, עושים זאת בהצלחה דומה העסקנים / האמנים הכושלים, בעלי הלשון הקולנית והארוכה, המגיעים לועדות שיפוט וביקורת, חלוקות פרסים, מלגות ושאר דברי-מתיקה. בטיפשות ובחוסר הבנה הם מנסרים ברצף את ענף האמנות בדרכם ל-"צמרת". אביא לדוגמא את אותו מבקר אמנות ישראלי לשעבר – מצייר כושל ועסקן טרחן – שצוטט בזמנו באומרו: "היום כבר לא מציירים! זה אנכרוניסטי." הנ"ל יושב לו כיום ומנהל מוזיאון כלשהו באירופה. הפשפש עלה למעלה. לשמחתי לא בארץ.
לקהל הרחב אין יכולת, הבנה או עניין לעשות דבר בנידון. מי שאמור לקחת על עצמו פעולה כלשהי נגד הבושה הנה קהיליית האמנים. זהו, כמובן, חלום באספמיה. מי שקרוב לצלחת, יילחם בחירוף נפש ובקנאות על מקומו, ומי שעוסק ביצירה באפלולית הסטודיו בעניין ובאהבה, יעדיף ואף לא יהיה פנוי לעסקנות זולה ובריקדות בזויות.
וכך ימשיכו היוצרים ליצור, הטפילים להתרבות, וההיסטוריה תשפוט לה כהרגלה… מאוחר מדי.
עם זאת, אין תחליף לעשייה. היוצרים חייבים להבין שעליהם לשבת בסטודיו ולעסוק ביצירתם. התיאוריות, לאורך כל תולדות האמנות, הגדירו בדיעבד את אשר נוצר. איני מכיר ולו אמן אחד שישב, חשב, רשם תיאוריה ורץ ליישמה. משום מה, התהפכו היוצרות בימינו.
מילים אלו נכתבו לאחר הקמתה של קבוצה זניחה בשם "פולמוס באמנויות". במאמר מוסגר, עלי להודות, כי אך רצון טוב, אם כי נאיבי, עומד בבסיס הקמת קבוצה זו. "פעילותה של קבוצת 'פולמוס' מייצגת גישה אקספרימנטאלית, האמורה להציג אלטרנטיבות רעיוניות אל מול משברים עכשוויים באמנות. " (מתוך הפרסום על פעילות הפורום). בעיניי, הקמת הקבוצה היא סימפטום נוסף המייצג את הבלבול והמבוכה האופייניים לפעילות האמנותית של ימינו. "גישה אקספרימנטאלית" – האם לא בזה עסוקים אמנים משחר יצירתם?! "אלטרנטיבות" – להחליף את מה?! ואיך?! ומדוע להחליף כאשר אפשר להעשיר?! "משברים עכשוויים באמנות" – אין דבר כזה! המשברים הנם עכשוויים ואישיים ושכיחים בקרב כל יוצר ויוצר המחפש דרכו. "באמנות" – לאמנות אין שום משבר! האמינו לי, אין לאמנות מושג על היותה קיימת! המשבר הנו נחלתם הבלעדית של יוצרים טועים ונבוכים אל מול הכאוס בין ימינו.
הגישה, האמורה להציג אלטרנטיבות רעיוניות אל מול "המשברים העכשוויים", יוצאת מהנחה שגויה שלאמנים יש ת פ ק י ד בקידום תולדות האמנות. מכיוון שהנחה זו הפכה למהות חיה ונושמת, תקועים האמנים במשבר אישי. עול "התפקיד ההיסטורי", המונח על כתפיהם, מקפיא את דמם ואת יצירתם וגורם למבוכה ולניסיונות נואשים ליצור באופן מלאכותי פרגמנטים יומרניים, שאמורים להיות "חידוש בהיסטוריה העתידית" של האמנות. בו זמנית, מתבקש אובדן ה"אני" החשוב כל כך. יומרני ועצוב.
חידוש לשם חידוש הנו פסול. רק תהליך, חיפוש וגילוי טבעי, הפורצים דרך, הם החידוש האמנותי. רק רצף של יצירה מקדם אמן. ההיסטוריה תשפוט את מיקומכם באמנות. עסקו באשר אתם מאמינים בו, בין אם יש לו סיכוי להשתלב באופנה האחרונה ובין אם לאו. ברגע שתתכופפו לטובת אופנה או ז'אנר מסוים, שאולי "כדאי" להשתלב בו, אתם מקבעים במו ידכם את רגש הנחיתות המתבקש, שיהפוך לטבע שני במהרה. בעיניי, עדיף יוצר מקורי עלום שם על חקיין אופנה נודע.
איני בעד מסורת כזו או אחרת. אני מכבד כל גישה באמנות. אף אחד לא חי בואקום תקשורתי. כל יוצר מושפע, במודע או שלא במודע, תוך כדי חיפוש מפרך של דרכו האישית ובהתמדה. כל דיון תיאורטי בנושאי אמנות עשוי להיות מעניין, חכם, מפרה ומסקרן כמו כל דיון בנושא מרתק כלשהו. הדיון הוא מהות בפני עצמו. כמובן שלא היה לו זכר לולא היצירה שקדמה לו, באותה מידה שאין לו סיכוי לקדם יצירה כלשהי באופן ישיר.
יוצרים יקרים! איש אינו מטיל ספק ביכולת המחשבה והביטוי שלכם. גם לכם יש דעות בנושאי חברה, פוליטיקה ומחשבה. עזבו את רגשי הנחיתות ועסקו ביצירה. כל אותן תכונות וידע בהם ניחנתם, יתבטאו ביצירתכם גם בלי משים. רק האיכות שתושג בדם, יזע ודמעות, היא ורק היא, תמשיך ותפעם גם אחריכם באותו דופק אנרגטי, חיוני ונעלה, שיצר את תולדות האמנות.
מצאתי בספרו של חכם הזן צ'ואן-טסה, "קולות האדמה", את הקטע הבא: "אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג, ההר והנהר – יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה "לדעת" בידיעה היודעת. על כן, אין האדם מצליח להיות אדם, כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר והנהר – נהר. "
ואני מוסיף: גם האמן הוא אדם. האמנות היא אוניברסאלית. רק האישי והייחודי הוא האוניברסאלי.
 



תגובות
תודה! ניצה וייס  07/09/10 04:52:24
רציתי רק להגיד תודה. מאוד מחזק ואמיתי.
כתיבה מעולה. הנהון נמרץ ומתמשך. תודה לך. סמדר  07/07/08 04:42:11
ריגשת אותי! חנה  18/06/08 02:24:10
תודה לך ששימשת פה להרבה אמנים שמעתי הרבה מדברים על כך אך אף אמן לא ידע להשתמש בשפה רהוטה ומעניינת כמוך
מראה חשובה דוריס ארקין  15/06/08 06:11:24
אני מודה לך על הגרסה הבהירה והישירה לקריאת "המלך עירום". אני מזמינה אותך להכיר קהילת אמנים השותפה להבנותיך ומיישמת אותן הלכה למעשה: www.basis.org.il.
החילזון 7 ר"ג ורד  27/05/08 03:31:12
כל מילה בסלע!
בראבו ענת כהן  28/04/08 03:49:27
טוב שיש עוד אנשים כאלו בעלי אומץ ויכולת לצאת כנגד ולשמש פה לרבים וטובים ותקועים בל נפסיק ליצור
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד