לדף הבית


גאולה מן הביבים


מאת: עפרת גדעון
תאריך פרסום:
20/03/2008

מאמר לקטלוג / תערוכה: אמיר נווה - הסר לפני טיסה / 2008 / מוזאון רמת גן לאמנות ישראלית

הציור של אמיר נווה פוסע על גבול התהום. הוא בוקע מהתהום כחרקי ביוב, ומהתהום דולה הוא את כוחו, תוך שממחזר את חומריו האפלים באלכימיה לירית, פיוטית ופגיעה. הציור/רישום של נווה נולד ממכחול מַכתים ומעיפרון משרבט; הוא נברא מקומץ אקטים בלתי-אמצעיים, משוללי רסן ופיקוח הכרתיים. אלו הן פריקות ישירות, מהירות, מתפרצות, מגיחות כעווית פנימית, כשחרור של הפרשת רגש מקיבת נפש. הן מגיחות מהמכוער ונידונות ליפה. על פי רוב, עסקינן בציורים/רישומים קטני מידות, רבים מהם נוקטים במצע של פסולת ניר: דפים מצהיבים שנקרעו מספרים ישנים (מרביתם נדרשים לדפי ספרו של ד.מרז'קובסקי, "ליאונרדו דה-וינצ'י", הוצאת מ.ניומן, תל-אביב, 1949. ולמותר לציין את משמעות ה"התכתבות" של "קודקס נווה" עם "קודקס דה-וינצ'י").

מסורת אריה ארוך-אביבה אורי ו"דלות החומר" תומכת מאד באקטים היוצרים של נווה, עת הוא משרבט-מסלסל קו פחם שחור בשולי כתם אפור שקוף, והשניים גם יחד חוברים על גבי דף המאוכלס בשורות טקסט מודפס. ההַסדרה הרציונאלית של הדפוס, על שורותיו הישרות והמקבילות ועל סימניו התקניים, מקנה בסיס איתן – תרבותי וציוויליזציוני – לפרץ האמורפי ה"ברברי", המְתַקשר בהכרח עם הפשטה אקספרסיוניסטית, עם אוטומטיזם סוריאליסטי ועם רישומיו של יוזף בויס. לא פחות מכן, באפרפר-הסגלגל שלו, מהדהד נווה את הפאלֶטה של משה קופפרמן, כאשר המבע הכאוטי-כמעט עשוי להזכיר את ציורי ההפשטה המוקדמים של קופפרמן משנות השישים. אלא, שתהליכיו של נווה אינם מבקשים להסתיר ולקבור חומרים מודחקים, אלא, להיפך, להולידם-להפרישם במהלך של מטמורפוזה לירית, כאמור: קו הפחם שלו "מתנגן" בין שורות הדפוס, כמו התגרה בסימטריה של השורות, בורא את מבנה ה"שיר" החזותי העצמאי שלו, בעודו עונה כמלודיה לאקורדים ההרמוניים הכבדים של הכתם האנכי המוכתם באפור-סגול משמאלו.

לרגעים, רמזי פיגורטיביות מתגלים מתוך הקו-כתם, משהופך הקו למין זרוע הבוקעת מהכתם (עתה הוא מימין, עודנו בגווני אפור-שחור-סגול), זרוע המטפסת מעלה בשולי הטקסט המודפס. כמו צפינו מאחור בדמות בעלת שיער שחור גולש, המנפנפת בידה לאן-שהוא. יש, שהשורות המודפסות "מגודרות" בקו פחם הגוזר עליהן לתפקד כסוּגָר שבתוכו מכתים/רושם נווה צורה דמוית חיה כלואה. כך או אחרת, התחושה הברורה היא של מבע בלתי מודע, של סבך פנימי חשוך המוקא אל הנייר במזער-עיבוד אך במֵרב-רגישות פיוטית. והרושם הוא של צורך עז בשחרור מתוך כבלי נשמה. ותמיד בדידותה של דמות במרחב ריק.

ציור שמן וקולאז' מ- 2007 מסגיר זיקה משמעותית לרפי לביא: המצע הדל, המשטח הלבן, הדבקת הנייר, סימון ה"קרקע" בפס אדום, הדימויים המתיילדים, שרבוט הרישום הפרוע, כתיבת המילים... אלא, שבציוריו/רישומיו, אמיר נווה מרחיק לכת מהמקור ה"לביאי" ולבטח מקצין מ"האסתטיקה של הסתמי". דומה, שמבעו האנאלי-עוויתי אף מביאו לשלב גבולי יותר מזה של עידו בר-אל, מי שנטל את מסורת ארוך-לביא אל קצה נועז. כי, כשנווה נוטל דלת-ארונית ישנה, מלבין אותה בגימוריות גסה במפגיע, מכתים אותה מלמעלה בשמץ צבע חום הנגוע בשרבוטי עיפרון, מדביק בראשה דף-ספר ישן ומסמן קומץ סימנים בשחור – הוא מתמקם על הגבול המסוכן שבין הטינופת והנופת, בין הפסולת והסולת. אך, די במבט ברישום זורם אחר, הבורא מעין פיגורה, אולי רוח רפאים צלובה, הרשומה בקלילות על גבי קרטון חום שהולבן "כלאחר יד" – כדי לקלוט את הכושר האסתטי הסובטילי של נווה. הפיגורה שלו (עודנה בודדה בריק) צָפה ענוגות על מצע הפסולת כרוח המרחפת על פני תהום, כביטוי של מאבק פנימי בין תוהו לבין גאולה, אך גאולה המכירה בתלותה הערכית בתוהו.

רישום על דף קרוע ("חלק שני", מודפס עליו) מבהיר לנו, שזיווג העיגול הגדול והעיגול הקטן יותר, זיווג חוזר ברישומיו של נווה, אינו כי אם סימון מתיילד של "ילד" או דמות. עתה, רישום הפחם מסגיר "זרוע" אופקית ו"זרוע" אנכית, אך עיקר הרושם הוא בהיעדר הרגליים ופרטי פנים. כי דמויותיו של נווה, מלבד בדידותן באין, מעוצבות ללא רחמים ובפיחות עצמי, אף בשלילה גמורה, הגובלת בהתאיינות עצמית. יש שהפיגורות המופשטות הלו יהפכו לדמות-רפאים אמורפית, כתם על סף היעלמותו.

אמיר נווה פוסע, כאמור, על גבול התהום. ציורו נע באזור הדמדומים המסוכן שבין אמנות ללא-אמנות, בין שפיות לאובדן. מעטים האמנים (חן שיש? שרון פוליאקין?) המסתכנים בשטח-הפקר זה, בלימבו שבין גן-עדן לגיהינום. התבייתותו של נווה בדף הפסולת (ה"גבוה" ה"נמוך", אך גם חומר עתיר חן שבמסורת הרגישות החומרית ה"ארוכיית") היא התבייתות של בן סורר, בן-בלי-בית שאינו חי בשלום עם "ביתו" החדש: ראו אותו מתמקם עם קווי הפחם בשולי הדף, לכל אורכו, במבנה דמוי סולם, שממנו הוא שולח מתקפות של שרבוטי עיפרון אל עבר המרכז והאגף שמנגד: מעין "זרועות" מתריסות (ואולי קוראות לאהבה). וראו אותו "מתפרע" בעפרונו על פני הדף המודפס ובורא מין "נוף" אשר כולו פקעת עצבים. והנה, דף נוסף, קרע מהספר "ליאונרדו דה-וינצ'י", ובמרכזו – על כתם אפור שקוף – צורת בית רשומה בפחם. למרות הכול, בית. הגם ששרבוט אגרסיבי-משהו באזור ה"גג" מרמז על מצוקת הדיור...

יש וקולאז' עם רישום צבע מסגיר כנפי מלאך, שבאותה מידה יכול להיות חרק מעופף מביוב הנפש של הצייר. על דף ישן אחר נאתר דמותו של ילד (השווהו לציורי הילדים של רפי לביא מהשנים 1960-1958): המלנכוליה הקבועה של המונו-כרום האפרפר התגלגלה בפעם זו לתכלת-אפרפר, אלא שהילד מסגיר היעדר אושר. "אמיר", מזהה העין בתחתית ציור/רישום אחר, שפראות הקו והכתב שבו אינה יכולה להתכחש לדמות ניצבת ושולחת זרועותיה לצדדים (צליבה? חיבוק?): דמות שכמעט ומוכרעת בידי אפלתה ובידי קשרים סבוכים העורגים להתרתם בפרץ המבע. הנה כי כן, הציורים/רישומים הללו הם דיוקנאות עצמיים סמי-תרפויטיים: הם שבים וחוזרים על גבי דף אחר דף כשהם מעמתים פיגורה ניצבת – שחורה, עבה, אנונימית ומאיימת – כנגד התפרצות דקיקה ומסוערת של קו חסר מנוח שאינו יודע את עצמו ומפרק את זהותו.

האם אלה הם שני סיטראות (צדדים) המתעמתים זה עם זה בתוך תוכו של האמן? שמא מלחמתו הנפשית של האמן כנגד סופר-אגו מדכא (שבדמות הפיגורה הכתמית, הגדולה והשחורה?)? דמות אב? כך או אחרת, שני דפים הנעוצים במקביל על לוח עץ עונים לנו תשובתם: על הדף השמאלי מופיעה דמות המלאך הזכורה לנו ("מלאך-אמיר 07", רשם הצייר בתחתית), הילה מעל ראשו; ובדף מימין צדודית ראש סכמאטית על רקע מפוחם ומתחת לה רשום: "סוף...כי זה כל האדם". מילים נוספות נמחקו בלבן (מן הסתם, שאר הפסוק מ"קוהלת", י"ב, 13: "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כול האדם." מחיקת המילים מערערת על הפתרון האמוני החותם את ספר "קוהלת").

אם כן, קץ וישועה, אפלה קיומית כנגד ישועה מטאפיזית – שני קטבים המטלטלים את אמיר נווה בדרכי חייו ויצירתו. "Angel Hope", רשם נווה בתחתית רישום אחר (על דף המבוא של הספר "פרקי תעש"): שרידי כנפיים, צדודית ראש נטולת גוף, מלאך נוכח-נפקד. "מלאך שומר", רשם נווה בתחתית רישום נוסף ובו, בלבן על גבי שחור, עיצב דמות מופשטת ביותר הניצבת במרכז ונושאת כנפי-זרועותיה כנגד כתמי "עננים" (?). "Hope Angel", חזר ורשם את המילים, הפעם בראש הציור. יצוין: מלאכיו של אמיר נווה (והם חוזרים ברישומים נוספים) מופיעים לפנינו מוכים ומושפלים, במסורת המלאכים הנופלים והפגומים של אריה ארוך (1967) ויוסל ברגנר (1961).

ציור/רישום על גבי דף ספר ישן (ראש הפרק: "ליאונרדו, מיכאל אנג'לו רפאל") מציב בתחתיתו שלוש דמויות מופשטות מאד (כתמים דמויי חרקים. כמו דן נווה את עצמו ואת דמויותיו לגורלו המקקי של גרגור סמסא), שלישייה הצופה באופניים הרשומים בראש הדף. הגדלת האופניים ברישום אחר (מתחת למילים שנמחקו באגרסיה של פחם דורסני) חוזרת בציור/רישום שלישי, קולאז' של דף מספר-ליאונרדו ודף של "נתיבים מאילת". עתה, כבר מתחברים האופניים (הרשומים כאן כתצורה מופשטת) בתודעתנו למכונות התעופה של ליאונרדו. המיקום הספציפי – אילת – אך מדגיש את כמיהת המעוף מ"כאן" ל"שם", מהפרטיקולארי אל המעל-ומעבר, ביטוי נוסף לאותה ערגה מטאפיזית הנחה על כלל יצירתו של אמיר נווה. עתה אנו כבר רשאים לומר: מעשה מרכבה.



 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד