לדף הבית


שתי גישות רחוקות


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
06/03/2008

ירמי עדני - דרום מזרח / יגאל עוזרי - Genesis

ירמי עדני – דרום מזרח / יאיר


נראה לי שעדני מאוהב לחלוטין בעצם המפגש האינטימי שהוא יוצר בין הנייר / משטח הציור לבין הצבעים והחמרים בהם הוא מכסה אותם. עצם הכיסוי, הנוצר בכל פעם מחדש, בטקסטורות מגוונות, בכתמים ובצורות המפתיעים בראש ובראשונה כנראה את עדני עצמו – הם העניין עצמו. העבודות הם תוצר מהלך האהבה הזה, שהוא גם ההריון, המוליד בכל פעם יצור חדש ואחר. כל היצורים הציוריים האלה, טבועים באיזה חותם של אביהם מולידם, וכמו צאצאים רבים לאותו אב, אין אחד דומה לאחרים.
מכיוון שעדני אינו צייר המעוניין בעיקר בתאור משהו שראה, אלא הוא אמן הרוצה ליצור ברייה ציורית באמצעות החומרים שבידיו, הרי גם הצורות האמורפיות והדימויים המופיעים בציוריו, נראים כאילו התעופפו או חילחלו לשם מתוך עולם האסוציאציות שלו, כדי להיות חלק מן המרקם החד פעמי הנוצר לנגד עיניו.
אני מנסה לקרוא את ציוריו כבריאה עצמאית, מבוטאת בטקסטורות, מרקמים, צורות וצבעים, אשר מגניבה לתוכה דימויים ואסוציאציות צורניות, שבין הברור למופשט.
עדני מספר בכל ציור, סיפור אחר מתוך מצב הנפש שלו בשעת העשייה. סיפור כזה מכיל בתוכו את רגע היצירה עצמו, אך גם רבדים עמוקים יותר המחלחלים אל היצירה. הסיפור מסופר בשפה המורכבת ורבת המשמעויות של הציור, ובשל כך הוא עשיר וניתן לקריאה בדרכים רבות, ובעיקר מאפשר לצופה לחוש אותו ישירות, ללא מילים, מתוך צרותיו וצבעיו.
בסוגת הציור של עדני, הכל עומד על החיבור בין עולמו הפנימי של האמן, לבין יכולת הביטוי שלו. רגישותו, כנותו, וחושיו הציוריים, עומדים כאן חשופים מול הצופה, האמור להשתכנע ולהתפעם מן הכנות והעושר, וביטויים.

אני השתכנעתי והתפעמתי.

 


יגאל עוזרי – Genesis / אלון שגב


יגאל עוזרי מציג שוב באלון שגב, לאחר תערוכת הנופים העירוניים שהוצגה לפני למעלה משנתיים, במקביל לתערוכתו במוזאון תל אביב. על פי תערוכה זו הולך עוזרי ומשתכלל טכנית בשדה ה"פוטו ציור", עד כדי כך שבעבודותיו הנוכחיות, קשה להבחין ממרחק סביר כי מדובר בציור שמן ולא בצילום. בעוד שבתערוכה הקודמת, הייתה תחושה ברורה כי מדובר בציור, הנעזר ומידבר עם הצילום, הרי כאן עשוי לחול בלבול, וחתימת הציור כבר אינה מובהקת. רק כאשר מתקרבים מאוד אל הציורים מבחינים במשיחות הצבע, אף כי לא בכל אזורי הציור.
באין יכולת להבחין האם יש כאן ציור או צילום, נראה כי עוזרי מייתר כאן את מעשה הציור. די היה לו אילו צילם היטב את המודלית שלו, בתוך סביבותיה הרומנטיות, ולאחר מכן היה מדפיס באיכות גבוהה מאוד את הצילומים, התוצאה האמנותית הייתה זהה. להעברת הצילום למדיום ציורי, אין כאן כל תרומה, פרט להרשמת מי מן הצופים אשר שואל את השאלה: איך הוא עושה זאת.
עוזרי בחר בצילומי אשה צעירה למדי, רזה למדי, יפה למדי, וסקסית למדי לחובבי הז'אנר הזה של סקסיות. היא מוצבת בתנוחות מפתות או תיאטרליות, בתוך טבע ירוק מאוד, מעין ארוטיות מגזינית בתוך סביבה טבעית באופן כמעט לא טבעי. הדמות והסביבה משדרים סוג של דימויים שאפשר לדפדף בהרבה ג'ורנלים המכוונים אל טעם בנאלי ביותר.
שני המוטיבים הדומיננטיים בתערוכה, הטכניקה והנושא המצויר, מעוררים תחושה כי ישנו כאן מעין ציור על פי מרשם, ציור אשר נעשה על פי הנחת עבודה שיווקית, המכוונת לטעם מסוים ביותר, ולהבנה אמנותית אשר אינה יודעת מהו ערכה הייחודי של שפה ציורית.
מבחינה אמנותית זה אפילו לא מאכזב, כי הציורים יוצרים מיד ציפיות נמוכות. מבחינה תרבותית וחברתית, הצגתה של אמנות כזו, דווקא בבית תצוגה זה, מעלה תמיהות.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד