לדף הבית


שתי נוכחויות חזקות


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
16/01/2008

בוקי שיף / דליה מאירי

בוקי שיף - עיצוב לתאטרון ולאופרה / בית האמנים תל אביב


תערוכה המסכמת שנים רבות של עיצובי תלבושות לתאטרון ואופרה ועיצובי חלונות ראווה. נדמה לי כי הצגתה של תערוכה זו בהקשר של תערוכת אמנות, בתוך חלל המוקדש לעבודות אמנות, עושה חסד לקהל צופי האמנות, כאשר הוא מסיט את המבט על עבודותיה של שיף, מן ההקשר של תפאורה הנלווית ליצירה תאטרלית, ליצירה אמנותית עצמאית העומדת לבדה, מפוארת ומרהיבה. אין לפסליה ולתמונותיה של שיף צורך במוסיקה ובמלל על מנת שיתקיימו כישויות אמנותית עצמאיות ומלאות תוכן והבעה.
אפשר לקרוא את התערוכה באופן פרטני, כל יחידה בנפרד, כל צילום, וכל בגד המעוצב בפני עצמו. זו קריאה ממעיטה, מכיוון שלמכלול כולו יש ערך מיצבי מרשים ביותר. הצבת העבודות בחלל והתאורה המעוצבת, מציגות בפני הצופה עולם מלא, אשר רק נעשה עשיר יותר עם ההתבוננות בפרטים.
שיף מתחילה את יצירותיה, בדו שיח עם טקסט תאטרלי ומוסיקלי קיים, ולעיתים עם מציאות מסחרית נתונה. אין היא מתחילה מאפס המאפשר כאילו הכל. היא משכילה להשתמש בנקודת המוצא המגבילה לכאורה, על מנת להפליג לכיוונים יצירתיים שונים ומגוונים. היא אינה מגבילה עצמה בממדים, בצבעים ובתפיסה. היא מנהלת דיאלוג מסעיר ונועז עם הגוף האנושי, כאשר היא מכסה אותו באופנים שונים, ואינה נרתעת לחשוף אותו ליצירה רבת הבעה בעיצוב העירום הנועז והבשרני, של זמרות האופרה הווגנריאנית, שאין זו שגרתן להתפשט לחלוטין על הבמה.
שיף אינה אמנית העובדת לבדה, ויוצרת הכל במו ידיה. היא ההוגה ומנהלת ההפקה של רעיונותיה האמנותיים. על פי התוצאות היא יודעת לבחור שותפים מקצוענים לעילא, ויודעת לשתף עימם פעולה בדרך המוציאה מן הצוות כולו את המיטב.
אנושי, חושני, צבעוני, מעיין של דמיון והשראה – תודה רבה, ושיהיה עוד.


דליה מאירי – עבודות חדשות / גל און


דליה מאירי היא אמנית ותיקה בנוף האמנות הישראלי. מזה שנים אני מסתקרן לדעת מי היא אותה פועלת חרוצה להפליא, אשר בכל פעם אני נתקל בעבודות אחרות שלה, המעידות של השתנות בלתי פוסקת, וכוח עבודה יוצא מגדר הרגיל. על פי התערוכות שקיימה נראה לי כי היא אינה נרתעת משום עבודה קשה, ויש בה כוחות של כמה פועלים בריאים במיוחד. בתערוכה זו כמו בתערוכה קודמות שלה שראיתי, היא מסתערת על נושא מסוים, יוצרת ממנו כמות אדירה של עבודות, ושוטפת את הצופה ביבול.
הפעם רשמה על פי צילומי רנטגן (של אימה החולה שבינתיים נפטרה), רישומי קו על מעין משטחי מראה. בתערוכה עצמה קשה מאוד לראות את הציורים, בגלל החזרת האור של המשטח. הם תובעים מציאת נקודת תצפית והתבוננות סבלנית, אשר עלולה לייגע, אך לדעתי היגיעה שווה. כל המכלול של העבודות מכניס את הצופה למין עולם צפוף של מעין קווי גובה של חלקי גוף, ויוצר שילוב שבין חיבה לאימה מן הגוף האנושי מבחוץ ומבפנים.
הרישום המשתמש בקו לא עדין ודי אחיד, נעשה כאן מתאים לנסיבות. כאילו מפה טופגרפית של חלקי גוף, מצוירים בכאילו קור רוח. אך העומס של קווי המתאר, החותכים אלו את אלו, ושוברים בכך את התבנית הטופוגרפית, מספרים את ההיפוך של קור הרוח, והופכים כל רישום ורישום ואת המכלול כולו לגוש רגש וביטוי חזקים.
כמות העבודות והאובססיביות בה היא מטפלת בנושא שלה, אינם יוצרים תחושה של חזרה על אותו רעיון, אלא דווקא הצטברות של עוד ועוד עוצמות רגשיות, אותן היא מצליחה להעביר לצופה, גם באמצעות העומס. הפעם הריבוי עובד לטובת המסר הכללי של התערוכה.
המרכיב השני של התערוכה הם כמה פסלי דמות שחוחה על כיסא גלגלים, עשויים בעיקר מברזל בניה עגול ועבה, וכולם צבועים אפור. אפשר לראותם כרישום תלת ממדי בו הברזל העגול הוא הקו הבונה את הרישום.

נראה לי כי לפסלים צפוף בגלריה זו. לדעתי צריך לראותם ממרחק גדול יותר, על מנת שהפרטים ייבלעו במכלול הצורני הכללי אותו הם יוצרים. הצופה צריך להתרחק מהם יותר ממה שאפשרי שם, על מנת להכיל את כל הרושם שהם יכולים ליצור.
זו תערוכה בעלת עוצמה רבה, הנדחסת לחלל הנראה קטן על מידותיה, ולמרות בעיה זו היא מרשימה ביותר.
 



תגובות
בוקי שיף היא אכן אמנית נפלאה יעל רלסקי  16/05/11 04:02:31
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד