לדף הבית


בחזרה לכתיבה


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
15/11/2007

נטעלי שלוסר / מיכאל גרוס / מוריס גניס / עמנואל פייצ'ביץ'

נטעלי שלוסר – Roadkill / זומר

נטעלי שלוסר מפלסת את דרכה האישית בתוך זרם של ציירים צעירים וצעירים פחות, המתברכים בשילוב בין אישיות אמנותית הניתנת לזיהוי ברור, לבין חוסר יידע בסיסי במלאכת עשיית הציור. בתקופה בה ההכשר הפוסטמודרניסטי מתיר הכל, ויוצר עידן אמנותי בו "הכל הולך", כובש לו מקום מרכזי על מפת האמנות, זן זה של ציור החף מהשכלה ציורית, ומכריז על כך מעל מיטב הקירות.
התימוך התיאורטי העכשווי, מאפשר כמובן להיתלות באקספרסיוניזם למינהו, ובציור הרע למינהו ולמצוא הצדקות כאלה ואחרות, לכל דבר, כמו לאיכות הציורית בעבודותיה של שלוסר. אך גם הררי מילים, ויחסי ציבור מצוינים, אינם מכסים על העובדה שזהו ציור שנעשה מתוך בורות ומיומנות מינימלית. הרישום מזכיר באפיו את המגבלות של מתבגר המתחיל את דרכו הציורית, והצבעוניות חוזרת על עצמה בחוסר רגישות מרשים.
בתוך זרם זה של ציירים-בורים לדורותיהם, כשהאחרונים כמעט תמיד בורים מקודמיהם, אנו מוצאים מגוון פתרונות אישיים, באמצעותם ציירים מחפים על חוסר הידע שלהם באמצעות חינניות ציורית אישית, צבעוניות מעניינת, רישום המרמז על כשרון חבוי, ושאר אמצעים חביבים ומעוררי אהדה.
נטעלי שלוסר הולכת בדרך הפוכה, הציור חסר חן, חסר כל ברק של שימוש בקומפוזיציה, והצבעוניות אפרורית וחסרת ערך סגולי במהותה, כאילו באה לומר: זוהי מוגבלותי וזהו חוסר הידע שלי, וזוהי אישיותי האמנותית. להתרשמותי ציוריה של שלוסר אכן ניחנים בחותם אישי ברור, וקל לזהותם, אך השאלה על פי אלו תכונות.
נדמה כי בית גידולה האמנותי של שלוסר, איפשר לה לדבוק במה שנראה כתאונת בוסר ציורית, משהו של תחילת הדרך, אשר יצרה סגנון ציורי בעל מום, שאכן קל לזהותו על פי מומו. צר מאוד שזו סחורה מאוד מבוקשת היום בשוק האמנות. חבל שאותו פלח שוק, הרעב ל"דבר הבא", איבד כמעט לחלוטין את מימד הטעם האישי, הנסמך על נסיון וידע.
קדימה נטעלי, במעלה הקריירה.
 

מוריס גניס – ציור / גבעון
זהו ציור שטוח מאוד בעיצובו, ומשתמש בטכניקה צבעונית גרפית כמעט. השטחה של הציור, ובניית התלת ממדיות שלו, על קווי מתאר כלליים ביותר, יוצרת מראית עין של איור לכותרת של שבועון או ירחון, וזה היום מקובל בציור. זו טכניקה המרדדת את המורכבות הצבעונית והצורנית אשר הציור בשמן מציע. כאשר צייר עושה זאת במודע, משתמע כי עומדת כוונה אחר מעשיו, כי אם לא, מדוע יוותר על כל העושר העומד לרשותו. כוונה זו מן הראוי לה שתובן על ידי הצופה, באמצעות מה שהציור מציג. ציוריו של גניס מציגים סצינות פנים או חוץ, בהן מעורבות מספר דמויות. הסצינות נראות מוכרות, וכאילו מתבקש מאליו כי הצופה ישלים בדמיונו את התוכן אשר החסיר הצייר, ויפיק מן החוסר הזה תובנה ו/או התרגשות מצורת הצגת הדברים. בעיני נדמה כי גניס עדיין אינו יודע מספיק, על מנת שיוכל להחסיר כל כך הרבה, ועדיין לאחר ההחסרה יהיה לציוריו די תוכן ועניין לספק לצופה. נראה לי כי גניס נקט אסטרטגיית יצירה שאינה לפי מידתו הנוכחית, ולכן תרגיל ההחסרה וההצטנעות באמצעים אינה במקומה. גניס עדיין אינו מספיק טוב כדי להיות צנוע עד כדי כך בדרך ציורו.
 

מיכאל גרוס – ציורים / מוזאון לאמנות ישראלית רמת גן
בתערוכה זו מוצגים ציורים, רישומים ופסלים של גרוס, חתן פרס ישראל אשר נפטר לפני מספר שנים. גרוס אשר זוהה כאחד המינימליסטים המובהקים באמנות הישראלית, הצליח לקנות מעמד מיוחד לעבודותיו, אשר זכו להתפעלות כמעט אוטומטית מצד מעריצים רבים. התערוכה הזו נותנת הזדמנות נוספת להתמודד עם השאלה: האם המינימליזם הזה אכן עובד ? מובן שהתשובה היא אישית, ונמצאת במישור החווייתי הרגשי של המתבונן, במקרה זה, כותב שורות אלה. רישומי הדיוקנאות של גרוס שהם פיגורטיבי מינימליסטי, וציורי הדיוקנאות שלו, העשירים יותר, נראו לי כעבודות המרשימות יותר, והן מצליחות להביא, במעט אמצעים, סיפור שיש בו תוכן מרובה המספר הן על הדמות המצוירת והן על הצייר. אין זו התחושה שמעוררים ציורי הצבע המופשטים, אשר, בהעדר הקשר לדימוי כלשהו, ובהעדר הקשר לעושר פנימי בציור עצמו, הותירו אותי תוהה מה ההצדקה להניח את הכתמים המעטים היכן שהם ולא במקום אחר. גם הפסלים מעוררים את התחושה כי הם רמז בלתי מספק לעולם פנימי, אשר אינו משדר מספיק אותות על מנת שנתחבר אליו, ובכך חוצה את הקו האדום המינימליסטי. המינימליזם הנזירי והקיצוני הזה, הופך את היצירות למעין שיח פנימי בין הצייר לבינו, מבלי לפתוח צוהר מספיק למתבונן מן החוץ, על מנת שיחוש מה קורה שם בפנים.
בשל הגיוון והעושר העדין שלה, ממחישה תערוכה זו היטב, את הגבול אותו חצה גרוס במסע חיפושיו אחר המינימליזם הקיצוני, וכשחצה אותו הפכו חלק מעבודותיו לבלתי מתקשרות.
 

עמנואל פייצ'ביץ' – אקלקטוס / החדר
פייצ'ביץ' מצייר על נייר בצבעי מים, הרבה מאוד דימויי ציפורים וגם דמויות אנושיות. ביד של צייר היודע לעצב את תחושת השמחה וההתרגשות, אשר הצבע גורם לו, מצליח פייצ'ביץ' לגרום לצופה לשמוח ביחד איתו. תחושת הרעננות אשר גורמים הצבע והקומפוזיציה בציוריו של פייצ'ביץ', תומכת בהומור הילדותי / מבוגר אשר בא לידי ביטוי בעיצוב הדמויות אותן הוא מצייר. נעים מאוד לראות ציור כזה, המשלב בין אופי "ילדותי" למיומנות וחוש ציורי בשל ובוגר. נעים מאוד לראות צייר עכשווי המאמין באמירה של צבע וצורה.
 

 



תגובות
הדור הצעיר  07/12/07 05:30:37
מה אתה רוצה משלוסר. אתה לא מבין כלום, יש לך דעות ענתיקות, ונטעלי שלוסר היא ציירת נהדרת. תמשיכי להיות מוכשרת כמו שאת.
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד