לדף הבית


תחילת יוני - 2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
03/06/2007

סלי קריסטל קרמברג / ג'ניס שפירא / מיקי קרצמן / The invisible sneke show

The invisible snake show / זומר
שלשה אמנים שונים.
שרון יערי צילום.
מיכל הלפמן ציור צילום ומיצב.
יצחק ליבנה ציור.
בעבורי, עיקר התערוכה עומד על הקשר בין דף ההסבר לתערוכה לבין העבודות עצמן.
ציטוט מתוך הדף: "...הסיפור על "בגדי המלך החדשים" מתפרש תמיד כסיפור על ילד אשר אינו נופל קורבן לתעמולה רשמית, מכריז שבגדיו של המלך לא היו ולא נבראו ובעצם המלך עירום. אפשר לפרש את הסיפור אחרת: הקהל משנאמר לו שהמלך לבוש בגדים מפוארים, אכן ראה אותו כך, ורק ילד אחד קטן, תמים וחסר דמיון-לא ראה, ובקריאותיו העיר את כולם מחלום הבגדים המפוארים אל מציאות עירומו של המלך. התערוכה היא הזמנה לנסות ולראות את מה שאינו-נראה, ושוב לא לראותו, כי הוא לא שם" (הטקסט כולו בדף התערוכה באתר, ללא ציון שם הכותב).
ואני שב בעיקשות ילדותית אל התובנה של אנדרסן, אשר הבין והסביר לנו, כי דמיון והתבוננות נמצאים כולם בתחום חופש הבחירה של היחיד, וכניעה להם מתוקף אמירה סמכותית כלשהי, גורמת להתבוננות להיעלם, ולדמיון להפוך עבד נרצע לכוח טוטליטרי כזה או אחר. אנדרסן הבין שיש כאן דמיון בפקודה.
נראה לי שלא ארחיק לכת אם אתייחס אל הפרשנות בה נוקט הטקסט של התערוכה, כאל שימוש מתוחכם (בהפוך על הפוך) בכוח - כוחה של העדריות, הנשאב מן הפחד של כל אחד מלהיות חריג, שונה, מטופש. מה שאומר הטקס הזה, לצופה הנבוך, הוא בערך כך: אם לא תקבל את פרשנותי המוסמכת, המנמקת את התערוכה הזו, הרי אתה חסר דמיון, יצור ארצי שאינו מסוגל לשום פנטזיה, שהיא תנאי הכרחי להבנת אמנות. על כן כל ביקורת מצידך על התערוכה אשר תבוא מהתבוננות ביצירות כפי שהן נראות, היא הוכחה לחוסר הדמיון שלך, לחוסר היכולת שלך להשתתף במעשה האמנות, ולכן ביקורתך איננה לגיטימית. מרגע זה ואילך על הכל להסכים לכל הנמקה ולכל הצגה של יצירות בתערוכה.
מכיוון שאת השימוש בדמיוני, אני שומר להזדמנויות בהן אני רוצה להפעילו, או שהוא מתפרץ מעצמו, ולא מכוח הוראה של דף כזה או אחר, אני נשאר בתחום ההסתכלות, והסיפור שמספרות לי עיני שראו את התערוכה.
עיני ראו שם שלשה מקבצי עבודות של שלשה אמנים, אמני הגלריה הנאה הזו. שרון יערי מציג צילום בשחור לבן, של מראות יגעים מפינות מוזנחות בנוף ארצנו. מיכל הלפמן מציגה עבודות שונות: מיצב, חריטות פנדה, ורישומים. יצחק ליבנה מציג ציורים שנעשו על פי קטלוג המכירה של האוסף הפרטי של גרטה גרבו.
לא מצאתי מכנה משותף בין העבודות, לא בנושאיהן, ולא בגישה האמנותית. עבודותיו של יערי נראות עשויות בקפידה, אך דומני שהרחיק לכת בבחירת נושאים משעממים ובנאליים (כבר ראינו כאלה יותר מדי). הוא אכן הצליח מאוד, זה נראה עשוי טוב, משעמם ובנאלי. מיכל הלפמן מציגה בעצם מיצב וכמה רישומים, העשויים בטכניקות שונות. הרגשתי מולם כי מרוב רצונה להיות מתוחכמת ומנומקת, היא גורמת לעצמה התילדות וייבוש של שפתה הצורנית, והעבודות נראות כאילוסטרציה לרעיונות, מבלי שהאילוסטרציה תסביר את הרעיונות. יצחק ליבנה דבק באוסף דקדנטי של דמות אגדית, אשר חלק מהילתה הוא הדקדנטיות וההסתגרות רבת השנים שלה. דבקותו כה רבה, עד שהוא משתמש באמצעים ציוריים פשטניים וסנטימנטלים (קומפוזיציה ורישום). הוא עושה שימוש יתר בטישטוש ומריחת צבע. התוצאה היא ציור בלתי משכנע המעורר שאלה בדבר שליטתו של האמן במדיום. יכול להיות שהתכוון לכך, ויכול להיות שלא. מכל מקום הציור אינו מציג סימנים כי התכוון אכן לחולשות ציוריות אלה שהוא מציג, ולכן יזדקק לטקסט אשר יסביר את כוונותיו. ומכיוון שזהו אמור להיות "ציור ציור", הרי אם יזדקק לטקסט שיסביר אותו, בעיני אין הוא מוצלח.


סלי קריסטל קרמברג – Pinceme et Pincemoi / הקיבוץ
אילו הייתי רואה את היצורים הצמריים החמודים האלה בחנות צעצועים, חנות שמונצס, או סתם בבית של מישהו, הייתי נדלק עליהם. הם באמת חמודים, סיפוריים וחושניים כמו שצריכים יצורי בד קטנים להיות. מרענן לראות חדירה של משהו חושני ונעים כזה, אל אחד מהיכלות החומרה ההגותית של הסצינה האמנותית בתל אביב. טוב לראות חשיבה מרעננת אשר מעמידה בפרופורציה חייכנית את הרצינות וכובד הטקסטים הנלווים בדרך כלל לתערוכות בגלריה זו.
השימוש בטכניקה זו של יצירת פיסול מצמר ובד, עשויה ליצור יצורים סתמיים ביותר, או לעיתים בדרך פלא, יצורים מלאי הבעה אנושית, וזאת חרף ובגלל פשטותו ומקריותו של החומר. סלי קריסטל מצליחה ליפול אל אלה שהנס הקטן קרה להם. כך נוצר מיצב סיפורי, הבנוי מדמויות בעלות הבעה, המספרות סיפור אנושי, ומוצבות בחלל גלריסטי כבד. התרכובת הזו מרעננת ומשמחת.


ג'ניס שפירא – מרתף האלכימאי / גלריה עשרים וארבע
המיצבים הפיסוליים של ג'ניס שפירא, קטנים דחוסים, ומרביתם כהים ומכוסים מעין קורי עכביש. הם נראים כהזמנה להיכנס אליהם, כהזמנה אל הצופה להקטין את ממדיו על מנת לחדור אל תוכם ולשוטט בינות לצורות ולדמויות הללו, אשר ריח של עתיקות ומסתורין נודף מהן. הרצון הזה אינו יכול להתממש והוא נראה לי כתכונה או כחסרון מובנה של התערוכה הזו. הייתה לי תחושה כי יצר ההסתכלות, הסקרנות לטייל בתוך העולמות הצפופים הללו, אינו יכול להתממש. זהו בעצם פיסול מינאטורי של נושאים מונומנטלים, המתאימים למיצבי ענק. אילו הייתה שפירא מציבה את הסצינות הללו בחלל ענק, ומגמדת אותנו הצופים ביחס אליהם, יכול להיות שהאפקט היה מתאים יותר לרוח היצירות.
לאחר שהתגברתי על התסכול הזה, ניסיתי לחדור אט אט לתוך ההתרחשויות הקורות בכל אחד מן המיצבונים הללו. בכל אחד אתה הולך לאיבוד בצורה אחרת, תוך שאתה יכול לספר לעצמך סיפור אנושי והזוי אחר. התערוכה טובה בעיני משום שכל יצירה מובילה אותך אל מקומות אחרים. בכל אחד מן המיצבים, אין כאן יצירה פיסולית הנקלטת במבט כולל, אלא יצירה חזותית, אשר נבנית על ידי הצופה, המצרף פרטים חזותיים ופרטים סיפוריים ואורג אותם יחד כרצונו.

מיקי קרצמן - מרחב מוגן / שלוש
שתי סדרות של צילומים, אחת של מרחבים ומבנים היוצרים הגנה על יושביהם, והשנייה דמויות מעיירות פריפריה ופיתוח, אשר בעצם זוכים להגנה פחותה מידי החברה הישראלית החזקה. זו תערוכה פוליטית, חברתית, המדברת היטב אל מי שמעורה בשיח העכשווי של אמנות ופוליטיקה. התערוכה אומרת את הכמעט מובן באליו בחוגים הסובבים את השיח האמנותי הזה. העבודות אומרות זאת בפשטות, ולדעתי לעיתים בפשטות יתר שאינה מוסיפה. מחד תמונות הדיוקן הפשוטות ללא כל אפקט, ומאידך תמונות החומות עליהן נוסף אפקט של הכהיית חלק מן הצילום. אינני בטוח כי חלק מן העבודות יוכלו לשמור על ערכן האמנותי והאנושי, כאשר יתרחקו מעט מן המציאות הכל כך קונקרטית אליה הן מתייחסות. לא מצאתי בתוכן די תכנים צורניים, סיפוריים ואנושיים היכולים לקחתן למבחן ארוך בזמן. יכול מאוד להיות שאני טועה, והזמן יכריע.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד