לדף הבית


לאחר שבועות - 24/5/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
24/05/2007

נורית דוד / קרן ענבי / נתן דביר

נורית דוד - / מוזאון תל אביב
זו תערוכה גדולה למדי ומקיפה שנות עבודה רבות. דוד היא אמנית הבונה את עצמה בחריצות של נמלה, מן היום בו יצאה מבית היוצר של המדרשה בה למדה. על פי דבריה (בסרט שבתערוכה), לא נחשפה ללימודי ציור משמעותיים במדרשה, שם הייתה דחייה של הציור באותן שנים. היא החלה לגלות את הציור כאשר החלה לפלס נתיב אישי בשבילי האמנות. כאשר גילתה את הציור החלה ללמוד אותו תוך שהיא מציגה בתערוכות, והחלה להתגלח על זקנו של הקהל. מה שמעניין בתופעה זו של דוד, הוא הציור המתפתח שלה, אך לא פחות מכך, הרומן שלה עם הקהל. הקהל איננו בא אל דוד בדרישה להציג לו מוצר עשוי ומשוכלל של ציור, אלא קונה את דוד מתחילת דרכה, עם הקשיים והכשלים הציוריים שלה. הוא אינו רוצה ציור טוב (במובן המסורתי), אלא רוצה דמות של תלמידה המתקשה בלימודיה, ובעקשנות מעוררת כבוד רוכשת את הידע בצעדים קטנים. דמותה ואישיותה של דוד כובשים את לב קהל חסידיה. נראה שאת שיתוף הפעולה והאמפתיה של הקהל רוכשת דוד באמצעות הסיפוריות של ציוריה, אשר גם עליה היא מדברת בסרט. ציוריה נובעים בראש ובראשונה מתוך נושא, ופחות מתוך צורה ואינטואיציה ציורית. על הנושא מולבש הציור, ולמיטב התרשמותי זה אכן נראה כהלבשה, ולא כגדילה אורגנית ומשולבת של יצירה ציורית בעלת אופי סיפורי. ידיה הכבדות של דוד ניכרות בעיקר ברישום ובקומפוזיציות הצבעוניות שלה. את ציוריה קל יותר לפענח פרט אחר פרט כסיפור הכתוב במרחב, ופחות כמערך צורני של דימויים מעניינים המשתלבים לשלמות אחת על הבד. דומני כי בשל משקלה המשמעותי של דוד כאמנית וכמורה בבצלאל, צריכה להיות מודעות רבה ליתרונותיה וחסרונותיה כאמנית.

נתן דביר – זה התרנגול ילך למיתה / בית האמנים תל אביב
צילומים מקרוב של מנהג ברברי למדי עם נופף פולקלוריסטי. נתן דביר מצליח להתמקד מקרוב ביחסים בין השוחט לנשחט, כאשר השוחט מנותק לחלוטין מן האכזריות אשר במנהג הזה, וחש שהמעשה הוא אמצעי חינוכי היאה גם לילדים רכים. הטכניקה התיאורית החדה של דביר, והחוש העיצובי שלו יוצרים מצילומיו מוצרי איכות אסתטיים אשר מעמידים באור עוד יותר ביקורתי את המנהג, ומערכת הערכים והרגשות האנושיים הנלווים לו. יכולתו של דביר לקלוט הן את האנושי שבדמויותיו, אך גם את החיות של נשמת התרנגולת מציגה אפשרות קריאה אחרת למערכת היחסים בין אדם לחיה, אשר באה לידי ביטוי ארוך שנים במנהג זה. העירוב בין הזדככות רוחנית, לבין שחיטה ואחר כך אכילה של החיה הנשחטת, מוצא את עצמו מואר על ידי דביר, באורח כאילו תיאורי וניטרלי, אך בפועל רב הבעה.


קרן ענבי – פוטוגני / בית האמנים תל אביב
כוונות פוליטיות ומוסריות מובילות את קרן ענבי להשתמש בצילומים, על פיהם היא מציירת. נושאי הציורים הם מאורעות קשים, מאורעות אסון היוצרים סיטואציות אנושיות קשות.
מתוך דף התערוכה (כתבה רז סמירה דימנט: האוצרת) "כוחו של הציור הוא לבודד את המראות הטריוויאלים ולהעלות אותם למעמד של יצירת אמנות. לתת להם משך זמן. הציור יוצר פעולה של התאבלות על האירוע, בעוד הצילום התיעודי מנציח רגע אחד של מוות".
אני חושב כי פסקה זו ליד הציורים שבתערוכה, ממצה באופן חד, פער בלתי ניתן לגישור בין טקסט יומרני וחסר כיסוי, (ממתי לציור בעלות על יכולת יצירת ההתאבלות, בעוד לצילום מונופול על הנצחת המוות)  לבין ציור שאינו מסוגל לעמוד באמות מידה בסיסיות של ביטוי ציורי, ולכן נסמך על טקסט מסוג זה.
קרן ענבי משתמשת בצילומים חזקים, בשל נושאיהם, על מנת לומר משהו בציור. בשביל זה צריך להבין כמה דברים במלאכת הציור, ולהשתמש בכמה מיומנויות בסיסיות. למשל להבין כי רישום אינו נראה ציורי אם הוא מועתק ישירות מן הצילום, אין אפשרות לתרגם ממדיום הצילום לציור ישירות, וכאשר עושים זאת זה נראה כמיומנות של תיכוניסט מתחיל. או למשל כי צבע בציור מניחים ולא מורחים מנקודה לנקודה, בוודאי לא בציור המנסה להיות פיגורטיבי כפי שהיא מציגה. כאשר ענבי מתרחקת מנושאים פיגורטיביים מוכרים, כמו ציורי הזבל, והדגלים הירוקים, היא מפגינה חוש ציורי, ומייצרת עניין ויזואלי. ההבדלים בין האיכויות בתוך התערוכה, מבליט את הפער בין חושיה האמנותיים לבין חוסר הידע המספיק שלה, גם לאחר שנות לימוד אקדמיות לא מועטות. כוונות מוסריות ואנושיות (די שגרתיות למרבה הכאב) אינן יכולות להטעין בתוכן אמנותי עבודות שיוצרתן חסרה את הכלים לבצען.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד