לדף הבית


ליום העצמאות - 24/4/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
23/04/2007

מיכל צ. פרי / אלין אלג'ם / מיכאל קובנר / יאיר גרבוז / כוכי דוקטורי

מיכל צ. פרי – שוחה באוקיינוס אדום / פירמידה
מיכל פרי כותבת וכותבת וכותבת, אם במילים או בצורות צבעוניות. בתערוכה היא מציגה ציורי שמן גדולים ואקספרסיביים, וטקסטים כתובים בכתב יד, שהם בעצם ציורים המעוצבים סביב הכתיבה. גם באלה וגם באלה ישנה תחושה חזקה כי כתב היד מוביל, ומחביא משמעות נוספת במישור עמוק יותר. גם בציורים וגם בעבודות הכתיבה, מה שכתוב בכל מילה, אינו משמעותי במיוחד, מכיוון שזה אכן נראה ככתב יד, אך בפועל איננו ניתן לקריאה מילה אחר מילה. העיקר הוא הרושם החזותי של הדפים, הטוען את ההסתכלות של הצופה באסוציאציה של כתב, ומוליך אותו מיד אל החיפוש אחר הסיפור המסתתר מאחורי הכתב. הכל מעורר תחושה של משהו המתחבא שם מתחת לחזות המוכרת של כתב יד, וזה בעיני הכוח העיקרי של תערוכה זו.


אלין אלג'ם – רעש וורוד / ברוורמן
מציירת ציור פיגורטיבי, מבחינה טכנית מלוקק ביותר. אלג'ם מאתגרת עצמה טכנית וביצועית, ומשתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה על מנת ליצור דימויים פיגורטיביים ריאליסטים ביותר. אלג'ם הולכת במודע כנראה, על הגבול הדק שבין נאמנות ויזואלית לבין קיטש מלוקק. האם היא חוצה את הגבול, נותרת בעיני שאלה פתוחה ובלתי מוכרעת, לחלק מן הצופים כן ולחלק לא. מה שבולט אצלה זו הבחירה הייחודית בנושאים והעמדה אישית של קומפוזיציות, הממצבות אותה כיוצרת עצמאית ונבדלת מן הקבוצה ההולכת וגדלה של ציירים פיגורטיביים הדומים יותר מדי אחד לשני (בהשפעה חזקה של בית הספר לציור בירושלים). בעצם בחירתה בדרך כזו של ציור וביטוי אמנותי, אלג'ם תורמת ליצירת נורמות תובעניות יותר של ביצוע והגשה אמנותית, ומעידה על צורך פנימי של יוצרים צעירים לעבוד ולהתמודד עם נורמות מקצועיות המעוגנות במסורת הארוכה של הציור. האם מצליחה אלג'ם לומר את דברה האישי במסגרת זו, יוכל כל צופה להחליט בעצמו.


מיכאל קובנר – גלבועתבור / משכן לאמנות עין חרוד

על פי הכמות, והחזרה אל אותו מקום ונושא, נראה כי קובנר מצייר כי הוא צריך את זה לשגרת חייו. גם בתערוכה זו, כמו בכמה מן הקודמות שראיתי, נראה כי הוא ננעל על נושא מסוים ואז טוחן אותו עד דק. הוא מעמיד את הנוף מצד אחד, ואת רעינותיו הקומפוזיציוניים והצבעוניים מן הצד השני, ואז מתחיל במלאכת הרכבה, חוזרת ונשנית של המפגש בין שני אלה. בכל פעם הציור נושא אופי שונה, כאשר הנושא המצויר נשמר. להתרשמותי ותחושתי, מצליח קובר בחלק מן המקרים לרקום תרכובת יפה הטוענת את הנוף המצויר בתחושותיו החזקות הבאות לידי ביטוי בהרכב הצבעים ובקומפוזיציה. בחלק אחר של הניסיונות התוצאה נראית לעיתים כפויה, כמפגש בלתי מוצלח. גם כאשר מצליח קובנר וגם כאשר הוא מצליח פחות, הציורים משקפים מפגש בין הנוף לרעיון ציורי שקובנר הביא איתו עוד קודם למפגש, ואין הם משדרים קריאה רגישה של קובנר בנוף. אין תחושה כי הוא מוציא את צורותיו וצבעיו מתוך קריאה מדוקדקת בצורות הנוף, אלא משתמש בחזותו הכללית של הנוף על מנת שתשתמש תבנית לצבעוניות שהוא הביא אתו מראש. קובנר מצייר לכאורה ציור מתוך הסתכלות, משהו הקרוב לפיגורטיבי, אך בעצם הוא משתמש בפיגורטיבי על מנת לייצר ציור מופשט ואקספרסיבי.


יאיר גרבוז - החיים בצרור / המוזאון הפתוח תפן
בתערוכה זו מתגלה גרבוז כצטטן פיקח, מעתיקן ושאלן של דימויים, אשר אינו מייצר בעצמו דימויים וויזואלים משלו. הציורים בתערוכה נראים כאוסף הערות חינניות יותר וחינניות פחות, על מגוון נושאים אישיים, הסטוריים, חברתיים וסגנונות אמנותיים. כאשר הם קטנים, נחמדותם בפיקחותם, ובפואנטה שיש בהם. אולם בבדים הגדולים, קיים עומס יתר של הערות, סיפורים גרבוזיים, שהם ספרותיים ואינם ציוריים, והם נופלים קורבן לחוסר חוש ציורי שהעבודות מפגינות בשפע. מן העבודות עוברת תחושה שאם יוחלף הבאלאגן הציורי, בבאלאגן אחר שום דבר לא ישתנה, ומשמעות הדבר שהצורה אינה משמעותית בציור.
גרבוז המוכר לציבור, כותב נהדר (גם בקטלוג), מדבר נפלא ויודע להצחיק כפי שמעט אנשים יודעים. הוא חכם, חד עיין, שנון, ורבאלי בצורה יוצאת דופן. בהיבט הציירי שלו, לפחות בתערוכה זו הוא מפגין עילגות ויזואלית, מסתבך בעודף צורות המפריעות זו לזו, ההומור שלו נסמך על מילים, וחסר בעבודות כל ברק חזותי.


כוכי דוקטורי - מעברים / המשכן לאמנות עין חרוד
מעין יצירות קצרצרות המעידות בכל פעם על פלח צר ביותר בהתעניינויותיו האמנותיות של דוקטורי. כל ציור הוא מוטיב מבודד של איזו הבלחה ציורית, אשר איננה מספיקה כשלעצמה על מנת ליצור עניין אמנותי. מכיוון שאין כל עבודה בודדת המעניינת דיה, נשאלת השאלה האם המרקם כולו יוצר רצף ועניין מספיקים, ותשובתי ספקנית ביותר. חלפתי מספר פעמים הלוך וחזור בתערוכה הגדולה למדי הזו, ולא מצאתי עוגן שעיכב אותי, ומיקד את תשומת ליבי למשהו מיוחד הנוצר במכלול, או בעבודה בודדת כזו או אחרת. אולי זו צורת התצוגה אשר לא צופפה מספיק את העבודות, ואולי זו איכות העבודות עצמן שאינן מייצרות עניין מספיק. התחושה הכללית היא של ניסיון ליצור כתב יד אישי מאוד, הנובע מן הגבול בין המודע לבין התת מודע והחצי אוטומטי של הצייר. בניסיון זה, כפי שהדברים נראים לי התוצאה איננה מצדיקה את התהליך, והיא נשארת בתחום שבין האמן לבין עצמו, ואיננה מצליחה ליצור משמעות עבור צופה שכמוני.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד