לדף הבית


לקט - 16/4/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
16/04/2007

יעל רשף, בזעיר אנפין, בכורות, נא ומבושל, רות אגסי, מרק רותקו

יעל רשף – לכל איש יש שם / בית האמנים תל אביב

עיבודי מחשב והזרקות צבע גרפיות על פי צילומים. רשף אוספת צילומים בני עשרות שנים ואולי יותר, המספרים בדרך השגרתית ביותר את מה שתצלומי משפחה וחברים מספרים. הדמויות עומדות מול המצלמה, מפנות מבט ומתמסרות להנצחה. דווקא הבנליות בכל אחד מן הצילומים, יוצרת איכות מצטברת המאפיינת תקופות וקבוצות אנשים. דרך הצילומים אפשר לראות את הלבוש המשתנה, את שפת הגוף המשתנה מול המצלמה, ואת היחס המשתנה לצילום ולהנצחה באמצעותו. רשף בוחרת להשטיח את כל הניואנסים ולגהץ אותם לתוך פורמט מושטח צבעונית ורישומית, של עיבוד גרפי. שימוש באמצעי זה מספר בעיקר על יחסה לנושא. נדמה שהיא רוצה לומר כי ההבדלים מזעריים, הכל אנשים, ולא משנה מתי, היכן ומאיזו קבוצה לאומית ואתנית, בסופו של דבר האנושיות דומה מאוד. זה נראה נכון מאוד רעיונית, השאלה היא אם זה מעניין לראות זאת כתערוכה שלימה של ציורים, שהרי בציור עיקר התוכן דווקא בהבדלים הקטנים. לדעתי הרעיון יכול להיות מומחש במספר קטן יותר של עבודות, ובהיקף זה יש חזרה מסוימת על הרעיון.

 

בזעיר אנפין – הדפסים – קבוצתית / סדנת ההדפס ירושלים

תערוכה ענקית בהיקפה, של עבודות קטנות ממדים. אריק קלמניק, מנהל סדנת ההדפס מראשיתה, בחר מתוך המבחר הענק שבמגירותיו, אוסף מגוון, מרשים ומעניין, המספר על עבודות היוצרים שעבדו בסדנא, ובדרך אגב גם מספר סיפורים אנושיים הנלווים לתהליכי היצירה. בהיותה מרכז להפקת הדפסים, מהווה הסדנה צומת למפגש בין סגנונות, ותקופות שונות באמנות, ואת זה מציגה התערוכה באופן נהדר.  הטכניקות המגוונות של ההדפס, מעניקות מכנה משותף ליצירות השונות כל כך, ומוסיפות כמעט תמיד גוון של חן אסתטי נוסף, שאינו מצוי אלא רק בהדפסים. המספר העצום של אמנים מציגים, והיצירתיות המיוחדת אשר ההדפס האמנותי הצליח להוציא מחלקם, הופכים תערוכה זו, לביקור חובה למי שמתעניין בהיבטי עומק ורוחב של האמנות בארץ, ולביקור מרתק למי שמעוניין בהיבטים אחרים ומפתיעים של יצירתיות אמנותית, הן בקרב יוצרים מוכרים, וחשוב מזה, בקרב המוכרים פחות.

 

בכורות – בוגרי בצלאל 2006 / מנשר

רבים מן המבקרים בתערוכה בוגרי המחלקה לאמנות בטרמינל 1, ביניהם אנוכי, נאנחו אנחת מבוכה אל מול מה שהוצג שם. בעיקר בגלל התחושה שבמשך ארבע שנים, לא למדו שם הרבה. היה שם הרבה ציור, אשר הראה באופן ברור ביותר, כי כל אחד היה שם לנפשו, מלמד את עצמו ככל יכולתו ורצונו, ואין מורים בעזרתם הוא מפתח את עצמו. מאז עבר זמן קצר מאוד, וכבר אנו רואים קבוצה מתוך הבוגרים הללו, עושים את מה שכנראה כן למדו שם: הם מתארגנים, מתחברים לאוצר משפיע, מחפשים מקום, מתאגדים כקבוצה ומתחילים לעשות גלים בביצה המקומית. בעצם קיומה התערוכה מספרת את הסיפור הבעייתי על הקשר בין לימודים, ידע, מיומנות, יחסי ציבור ויצירת נוכחות בסצינת האמנות המקומית. לאור תקדימים רבים בזמן האחרון, אני כמעט משוכנע כי בשוק הצורך באובססיביות עגבניות ירוקות, ובננות בלתי בשלות חלק מהם יצליחו להתברג. לאלה מהם שמעוניינים לפתח שפה ציורית ואמנותית בשלה יותר, אני מציע להשלים חלק ממה שלא למדו בבצלאל, לנצל את כישרונם להמשך לימוד, ואז לצאת לשוק. חכו שנה שנתיים, לא יקרה שום אסון, רק תהיו אמנים מעט טובים יותר.

 

נא ומבושל / הגלריה לאומנות אוניברסיטת חיפה

אוסף קבוצתי, שקיבוצו מנומק על יד טקסט המדבר על נא ומבושל. אינני משוכע, כי טקסטים אלטרניטיבים תחת כותרות אחרות כמו למשל "זכרון ושכחה", "מושג ומושא", "אמת או חובה", לא היו עושים האחדה דומה לתערוכה. התרשמתי בתערוכה מקבוצות העבודות של כל אחד מן האמנים שהם שונים מאוד. 

טל שוחט מציגה צילומים מגוונים, ובעיני מיוחדים מאוד ברובם. פרט לעבודות בודדות, שוחט מצליחה ליצור צילומים שבכל אחד מהם יש חד פעמיות, ויש הפתעה. נראה כי מעיין היצירה והכישרון שלה שופע, ויכולת החיבור שלה בין סיפור המקרה המצולם, לאופן בו היא מציגה את הצילום מרשימים ביותר. היא מספרת סיפורים אנושיים, וסיפורים של עצמים וחפצים, ולמארג כולו ערך מוסף בשל מורכבותו.

אורנה ברומברג בוחרת בסגנון ציור פשטני, ילדותי, מבלי שהיא מצליחה לעשות בו משהו המצדיק את הבחירה. זה נראה חוזר על עצמו, בסכמטיות, בפשטנות הצבעונית, בחוסר הברק, ובפיקחות שאינני מגלה בציורים. הציורים הם הכרזה על בחירתה של הציירת בדרך פרשנות מסוימת מבלי שתפיק מכך ערך מוסף. לשם הכרזה מסוג זה מספיק ציור אחד או שניים.

ברק רביץ מיצבן של אריזות אופניים, וסרטי וידאו – רביץ אינו מתערב כמעט בעבודות, ובכך חומר הגלם עומד להערכת הצופה. אריזות האופניים הרשימו אותי ביופיין, ותודה לרביץ על שהסב את תשומת ליבי.

סימה מאיר מציירת ריקמות, בטוש על פורמייקה. במבט ראשון וגם שני ושלישי, נדמה שיש כאן צילומים של אותם בדים. מאיר יוצרת כאן אשליה של שימוש במדיום הצילום, באמצעות עבודת נמלים ציורית, ורק ההסבר הנלווה פותר את החידה. מבחינת הביצוע זה מרשים ומעורר הערכה, אך לא רק זאת, אלא שמאיר מצליחה להעביר עושר מיוחד הנמצא בבדים, העובר אל התיעוד הציורי שלהם, ויוצר משהו בלתי סתמי, משהו היכול ליצור עניין אמיתי.

ראובן ישראל בפסלים עשויים חומרים תעשייתיים בתבניות הנדסיות, מאוד מעוצבות ומאוד לא אישיות. הכל צבוע בצבעים תעשייתיים מבריקים, ומולם מתעוררת שאלה אם אלו פסלים או מוצרים מעוצבים. ישראל מעלה באמצעות פסליו את השאלה הזאת, שאיננה חדשה, אך בכל פעם שהיא מוצגת לצופה, היא מתעוררת כאילו הומצאה אתמול. כנראה ששאלת התפר בין מוצר תעשייתי אנונימי לעבודת אמנות היא רלוונטית תמיד.

 

רות אגסי – נופים מכנען / המשכן לאמנות עין חרוד

הצילומים המיוחדים באיכות מעולה, מוציאים אווירה בלתי מוכרת מנוף ארצנו. כל מי שמכיר את הנופים, מזהה אותם, ואומר לעצמו שלא חשב על כך שהם יכולים להיראות גם כפי שאגסי מציגה אותם. אור אחר היא שופכת במידות קצובות על קטעי הנוף, הגזורים בתוך קומפוזיציות מדודות המשלימות את סיפורה המיוחד של אגסי על הארץ. אגסי מצליחה ליצור באמצעות הצילום, צבעוניות מיוחדת לה, וזה דבר שאין מרבים לפגוש בקרב צלמים, רובם נסחפים עם האיכויות האוטומטיות שמייצר הצילום.

 

מרק רותקו / מוזאון תל אביב

מיני רטקוספקטיבה של קלאסיקה מודרנית נפלאה. התערוכה הלא גדולה הזו, מלמדת משהו על דרכו של רותקו בגישושיו אחר הסגנון הבשל שלו. רואים מהיכן חיפש, וכיצד הגיע, בזינוק בלתי צפוי ובאורח די פלאי, אל השפה הכל כך אישית ומיוחדת שלו. לטעמי רותקו הוא אחד הבודדים אשר נכנסו לפרדס של האמנות האבסטרקטית, ויצאו משם עם פרי בשל ועסיסי. רוב אלה שנכנסו וניסו, יצאו עם נוסחאות, תרגילים אינטלקטואלים שהיו נכונים לזמנם, עם שרלטנות לגווניה, או סתם עם שיעמום גדול. רותקו מצא דרך, שהיא כנראה רק שלו, להפוך את מעט כתמיו ויחסיהם על הבד, ליצורים מרגשים ומפעימים.

אני מוסיף את קולי לאלה הרואים בעבודות איכות אמנותית אדירה, מעל ומעבר. בשביל תערוכה זו כדאי מאוד לעשות את הדרך למוזאון תל אביב.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד