לדף הבית


ארבעה ציירים ופסלת - 5/4/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
05/04/2007

ורדה יתום, ריבה פינסקי אוודיש, חיה גרץ, צבי טולקובסקי, אלונה הרפז

ריבה פינסקי אוודיש – טיפות צל / מרכז אמנות ירושלים
מציירת על פורמט גדול בצורות גדולות. לפינסקי אוודיש יכולת להתאים את גודל הצורות, לגודל הפורמט, ובעיקר להתאים את הכל לגודל הטמפרמנט שהיא משדרת בעבודותיה. למרות שהציורים צבעוניים ביותר, לי נדמה כי יכולתה הגדולה יותר היא כרשמת, וכמעצבת קומפוזיציות. היא יודעת לחלק ולחלק את הצורות, באופן היוצר תחושה של שפע צורני ותנופה רגשית. נקודת המוצא שלה הן צורות מן הנוף, או מן הצומח. אך זו הינה רק נקודת מוצא. אין היא נשארת צמודה אליהם מתוך מטרה לתארם כפי שהם, היא יוצאת מן הצורות אשר המודלים שלה מתווים, וממשיכה משם לפרק ולחלק עוד ועוד, כדי לתאר לנו משהו מתוך עולמה הפנימי. למרות החלוקות הרבות, לא נוצרת תחושה של הרבה דברים קטנים, אלא דווקא של מכלול גדול ואנרגטי.


ורדה יתום – מחווה לגומחה 5 / אוניברסיטה פתוחה רעננה

פיסול כבד בחומר קרמי. יתום מרבה בחומר, הוא שופע בתוך עבודותיה, ונראה כי אינה מהססת לשתף כמויות חומר גדושות בעבודותיה. העבודות גדולות, עשירות בטקסטורה וצבע. הפרטים הקטנים נבלעים בתוך ההמולה הכוללת שמייצר השפע החומרי והצורני אותו היא יוצרת. זה נראה משכנע, כעבודה הנובעת מתוך קרביה של היוצרת, זה מעורר שאלות כאשר מסתכלים על הפרטים הפיסוליים, בפני עצמם. כאשר עושים זאת הרושם הנוצר הוא כי חלק מן הפרטים הפיסוליים, אינם עשירים בניואנסים, ומשלמים מחיר על ההמולה הכללית, ועל האנרגיה הסוחפת של העבודות. יש שיקבלו זאת כחלק מן העבודה, ויש שדבר כזה עשוי להפריע להם. הכל עניין של טעם אישי. שני כלבים מפוסלים בחומר, נראים קצת שונים בתערוכה כולה, ועבורי הם מהווים את ה"אסים" שלה.

חיה גרץ – מוסיטה / אוניברסיטה פתוחה רעננה
ציורים, אשר משרים אווירה של מבט כבד אל העבר האישי של האמנית. מעין הסתכלות נוסטלגית שיש בה כאב וגעגוע. גרץ מציירת על פי צילומים, ברובם כנראה ישנים. טכניקת ההעברה שלה מן הצילום אל הציור די ישירה, ומשאירה חותם כבד ביותר של הצילום בתוך הציור, הרישום אינו חורג מהעתקה של קווי הצילום, עד שהציור מתקשה לקבל איכויות ציוריות, והוא נותר מעין תזכורת מצוירת לצילום. זו לדעתי חולשתה הגדולה של תערוכה זו, שאין היא מצליחה להתאים את מדיום העבודה לאווירה ולסיפור העוברים אל הצופה. התחושה היא שיש כאן סיפור אישי כן ונוגע ללב, אך דרך העברתו אל הצופה, מותירה שאלות בדבר שליטתה של האמנית במדיום אותו בחרה.


צבי טולקובסקי / אורנים
אפשר לומר כי טולקובסקי הוא רב אמן של משחקים בחמרים זבליים. טולקובסקי עוסק במשך שנים באספנות אובססיבית של חמרים אשר האדם הממוצע מוליך דרך כבוד אל מכולת הזבל הקרובה. שם כנראה מסתתר לעיתים טולקובסקי, הנובר בשקט במה שאחרים מאסו בו, וכמוצא שלל רב, מוליך את הפסולת אל סדנתו, ושם במעשה כשפים, שרק מעטים כמוהו יודעים לעשות, הופך את הזבל לשירה וויזואלית. נדמה לי כי אי אפשר ללמוד מעשה אמנות מן הסוג הזה, או שיש לך את זה או שאין. אם יש, כמו שיש לטולקובסקי, צריך חיים ממושכים של יצירה, בהן מתפתחת הקשבה מיוחדת לחומר, והקשבה עוד יותר מיוחדת לעצם ההקשבה של האמן עצמו לחומר, וכך צומחות איכויות מן הסוג המוצג בתערוכה, שהיא גם יפה וגם נוגעת ללב ביופייה.


אלונה הרפז - חור הצצה / זומר
בהיכל המהודר והיוקרתי של גלריה זומר, מציגה אלונה הרפז ציורים מעוררי שאלות. הרפז בוחרת בצבעוניות רועשת, חזקה וללא ניואנסים, וברישום פשוט ומוגבל. הציורים משדרים איכויות וסגנון של ציור מתבגרים. מעין ציור המנסה לומר משהו המתפרץ מתוך עולמו של המתבגר, אך חסר את הכלים לומר זאת. הוא ניכר בחיפזון עשייתי, ובחוסר סבלנות לרקום לאט לאט את הסיפור והמסר. יוצא שאתה כצופה מבין את רצונו של המצייר, ומבין שהוא זקוק לעוד הבשלה כדי לומר זאת. אני מניח כי הרפז עברה כבר את גיל ההתבגרות האקוטי (למרות שכיום גיל זה עשוי להמשך מגיל עשר ועד גיל ארבעים), ולכן זו בחירה אמנותית שלה, לאמץ סגנון שכזה. אימוץ סגנון אינו דבר חדש באמנות המודרנית (בולטים מאוד ציירם דגולים שאימצו סגנון "ילדים","נאיבי" ועוד), אך דרושה הצדקה לאימוץ, ודרוש "מבט העל" של האמן הבשל, היודע לקחת מתוך הסגנון הגולמי את מה שהוא צריך לו. הרפז אינה האמנית הצעירה היחידה הבוחרת בסגנון של מתבגרים כדי לומר את דברה (ראה: נטעלי שלוסר, רוני קרני), ובחירתה, אותי איננה משכנעת. אינני קורא בתוך ציוריה סימנים של "הסתכלות על" על הסגנון שאימצה, דבר המעורר חשש שמא זו יכולתה הציורית, או שמא היא עדיין בשלב ההתבגרות.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד