לדף הבית


מפגש עם נמרוד של דנציגר


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
12/03/2007

נגעתי במיתוס במו ידיי!

יש האומרים שהמיתוס הוא שמוליד את עצמו ופורץ מתוך המציאות-הקיימת, כדי להזין את המיתולוגיה; ויש האומרים שהמיתוס הוא רק פרי רוחנו ויציר דמיוננו האנושי, אמנם בהתבסס על מצבים, אירועים ודמויות קיימות, תוך כדי העצמתם, האדרתם והגזמתם הרבה מעבר לעצמם; וזאת, בין השאר, כדי לתת סיבה משמעותית ואצילית יותר לקיומנו. כך או כך, בדבר אחד אני בטוח - בשבת האחרונה התאפשר לי לגעת (במלוא מובן המילה 'נגיעה'!) במיתוס ישראלי שריר וקיים!
זה החל בציור שציירתי ונושאו דן במשמעות ה'זהות הישראלית'. ביצירה שלי מופיעים תימות ואלמנטים שונים הקשורים למיתוסים אמיתיים, ולצדם כאלה שהם אירוניים-למדי בתוך המציאות העכשווית. וכמרכיב מיתולוגי-אמיתי, שלדעתי הוא משמעותי בתוך התרבות הישראלית, הוספתי ליצירתי גם את צדודית צדו הימני של "נמרוד", מועתק על-פי פסלו של האמן יצחק דנציגר.
בעת אירוע שהתקיים בביתנו, אחת האורחות הביעה התרגשות יוצאת דופן, בעיקר לנוכח חלק זה ביצירתי אשר מתאר את צדודית ראש "נמרוד". מאון לאון הסתבר כי האורחת היא בתו של יצחק דנציגר; ומאון לאון היא הזמינה אותי לביתה כדי לחזות בהעתק "חי" עשוי ארד של הפסל המקורי. מכאן והלאה כל ההתרגשות כבר הייתה כולה שלי.


דנציגר האיש, האמן ופסלו "נמרוד"
דנציגר נולד ב-1916 בברלין שבגרמניה וב-1923 עלה לארץ ישראל. בתחילה התגורר דנציגר בירושלים, מול שער הפרחים, עם אביו (אמו ואחיו), שהיה מראשוני המנתחים. ב-1929, לאחר מאורעות תרפ"ט, עברה המשפחה לתל אביב, שם ייסד אביו את בית החולים "דנציגר", בקרבת גימנסיה הרצליה. ב-1977 נהרג דנציגר בתאונת דרכים.
נמרוד, פסלו של יצחק דנציגר משנת 1939-1938 הוא אחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית.
"נמרוד" הוא פסל של צייד עירום, כשלגופו קשתו בלבד. עיניו פקוחות, חוטמו פחוס ואפריקאי. אינו נימול. על כתפו ציפור ציד, נץ המזכירה פסלים מצריים פרעוניים. דנציגר פיסל את "נמרוד" בגובה של כ-90 ס"מ, מאבן חול נובית אדומה ששימשה כאבן ריחיים, שהובאה מהעיר הנבטית בפטרה שבירדן על ידי פועלים ערבים.
בפסל בחר דנציגר לסתת דווקא את דמותו של נמרוד המקראי, דמות צייד ישראלית-כנענית חזקה וקדומה, מדברית ולא יהודית, לא דמות רוחנית, אלא דמות פרימיטיבית וארוטית, שנחשבת כמי שהתחרתה עם אלוהים ועם אברהם. בפסל ניכרת השפעת פסלי קורוס מהעת העתיקה. "נמרוד" הושפע מיונתן רטוש ונתן השראה רבה למשוררים ואמנים שביססו את תנועת "הכנענים".
את הצבת הפסל ליוותה שערורייה. ארגונים דתיים התנגדו לנמרוד ומזמינת הפסל, האוניברסיטה העברית, לא הייתה מרוצה מהתוצאה הפרובוקטיבית. אך הפסל הפך לפופולארי וקלאסי הרבה בזכות תנועת "הכנענים".
יצחק דנציגר פיסל את "נמרוד" בצעירותו, כשנה לאחר סיום לימודי הפיסול. בשנת 1939, לאחר "נמרוד", פיסל דנציגר את "שבזיה", המקבילה הנקבית. במהלך עבודתו, שזיכתה אותו בפרס ישראל, פיסל דנציגר גם אמנות אבסטרקטית ממתכת, הוא נחשב לאחד מראשוני האמנים המושגיים בישראל, אבל היום מוערכת וידועה יותר עבודתו הפיגורטיבית.

זכיתי לגעת בהעתק נמרוד
"נמרוד", הפסל המקורי נמצא במוזיאון ישראל.
וזכיתי לגעת ולמשש בהתרגשות רבה בהעתק יציקת הארד שלו. כמו גם זכיתי לחוות מספר פסלי מופשט של דנציגר, רישומים שרשם; וכמו כן, דגם מתכת קטן של תבליט - העתק מדויק של סקיצת-גבס זעירה (שגדעון עפרת מתאר אותה כ"פסוודו-הודית") שהכין דנציגר ב- 1940לפסל "הדייג", לזכר דייג שטבע. כמה מצער שפסל "הדייג" מעולם לא בוצע בשל התנגדות אנשי עין גב להציגו (ואני בטוח לחלוטין שכיום בקבוץ "עין גב" מאוד מצטערים על כך!

ידו הימנית של נמרוד
ולגבי הפסל נמרוד נתגלה לי דבר אחד או שניים: לא רבים שמים לב כי קרוב לבסיסו של הפסל מתואר באופן תבליטי איל עקוד. וכמו כן גילו לי כי ידו הימנית של 'נמרוד' היא דקה יחסית. בשל שבר שנגרם לפסל המקורי נאלץ דנציגר ליצור ל"נמרוד" יד ימנית גרומה. בצילום ישן שסופק לי, ניתן להבחין ביד הזו עוד לפני ה"דיאטה" שהיא עברה.
גילוי זה משלים את מה שנכתב ב"סיפורה של אמנות ישראלית" (בעריכת בנימין תמוז, כתבו – דורית לויטה וגדעון עפרת): . .."נמרוד יסודו בפסל אחר של דנציגר עצמו – פסל גדל מידות, טורסו של דמות אוחזת בפגיון. הפסל נותץ בחצר בית-החולים בידי קנאי-דת מרחוב שבזי, אך אחד מחלקי האבן נותר כשר ליצירת פסל חדש – "נמרוד". דנציגר החל במלאכת החציבה, ומיום ליום הקטין וצימק את האבן (תמוז מעיד, כי הוא והצייר שלום סבא הפצירו בדנציגר שיפסיק לצמק את האבן, בטרם תיעלם כליל). הפסל נמרוד היה הולך ונעשה דק ורזה מיום ליום, עד שבוקר אחד כמעט שנעלמה ידו הימנית, רק אז הניח דנציגר לאבן והפסל קיבל את צורתו הסופית".
וכפי שאנו קוראים, כמעט לאורך כל דרכו היצירתית של דנציגר סבלו פסליו התנכלויות כתוצאה של בורות, טיפשות קנאות וחוסר הבנה לחשיבותם האמנותית, ולערכם התרבותי וההיסטורי. כיום יצירותיו של דנציגר נחשבות לסוג של נכס לאומי הראוי למוזיאונים!

ולסיום, השתדלתי לשמור על איפוק מסוים בעת כתיבת שורות מצומצמות אלה, בניגוד לאותה התרגשות רבת עוצמה שאחזה בי לנוכח מפגש בלתי-אמצעי זה שהיה לי עם יצירותיו של דנציגר. יצירות אותן יכולתי לחבק ולמשש ברוב אהבה!
תם ולא נשלם – אני חש חובה לכתוב בהזדמנות אחרת על ההמשכיות המבורכת של משפחת דנציגר, שכן רעייתו ילדיו ונכדיו ממשיכים לעסוק באמנות. ולמשל, יואב נכדו הוא אחד מאמני קבוצת "זיק".



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד