לדף הבית


ביקורים - 9/3/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
08/03/2007

ענת בצר, אליהו גת, גד פרנק, רועי קופר

ענת בצר – אנקת גבהים / ג'ולי מ.
ישראלי יבין זאת, כי יש משהו מאוד אותנטי, מאוד ישראלי בגעגועים למקום אחר לגמרי מן המקום בו חי האמן. געגועים ליער סבוך, לאור אפלולי, בקתות עץ ומים, למציאות אשר חלק גדול מן ההורים והסבים של הישראלים נעקרו מהם. בעיני, עבודותיה של בצר משדרות געגוע כזה. אנתיטזה לאור הישראלי החזק מדי, באה לידי ביטוי בעבודות המוחשכות של בצר, אשר יוצרת ציור בעל אפקט צילומי בולט. היא עוקבת אחר צילומים המשמשים לה כחומר גלם לציור, ומצליחה להעצים את האפקט במיומנות טכנית מרשימה. תחושה קסומה מצד אחד, ובעייתית מאידך. מדוע בעייתית בעיני – מכיוון שהדבר האותנטי והאמין ביותר הוא הגעגוע לנוף הזר, ולא ההתרשמות שלה מן הנוף. לדעתי הציורים אינם מצליחים להציג את המעניין והמורכב בנופים אותם ציירה, אלא יותר את כמיהתה שיהיו לה כאן בארצה נופים כאלה. התחושה כלפי ציורי הנופים עצמם מרוחקת מעט, איכות ההתבוננות בהם ואיכות התיאור הציורי איננה מספרת סיפור ויזואלי מורכב ומעמיק דיו, כפי שיכול היה להיות. למרות זאת זו תערוכה מרשימה ואיכותית.


אליהו גת – צבעי מים / גלריה יאיר
מופשט ביותר, חסר אחיזה בנוף הפיגורטיבי, כאילו אליהו גת מתרגל את הערכים הציוריים המעניינים אותו, מתוך נשמתו. בסדרת ציורים זו אין הוא מנהל דיאלוג אלא עם עצמו. על פי הכתוב סדרה זו של אקוורלים הקדימה את ציורי הנוף שצייר בשמן מאוחר יותר, ואשר היו הסגנון המוכר של גת. דווקא אקוורלים אלה מלמדים באופן ישיר יותר על חושיו הצבעוניים המפותחים של גת, על יכולתו לשלוט בכאוס צבעוני שהוא כמעט בלתי מאורגן לחלוטין, ובכל זאת להטביע בו את חותמו האישי. הציורים נראים כמו כתב יד אישי, ולא כאבסטרקט סתמי.


גד פרנק – פיסול ועבודות זכוכית / גלריה מגדל
איש תם אשר החליט בגיל מבוגר יחסית לעסוק בפיסול, למד כנער והגיע ליצירה מעניינת ובשלה. הפסלים מלאי דמיון סיפורי, הוא יוצר יצורים חצי מציאותיים וחצי דמיוניים, תוך הפגנת שליטה מעניינת באבן, אותה הוא יודע לעצב על פי רצונו. כבעל מקצוע מיומן הוא יודע לבנות טקסטורות המעניקות גימור המשלים את פסליו. פרנק הוסיף מעט דברים עליו ועל יצירתו, ודבריו הפשוטים הכנים והישירים, משלימים רק את התמונה של אדם היוצר מלבו ומדמיונו הקודח, מתעלם מרעשים עכשוויים, ומציג רק את מה שליבו אומר לו. חשוב שתהיה במה לסוג כזה של אמנים, שהם כאילו לא מתוחכמים כל כך, אך לעומת זאת הם חכמים, ונוגעים בעיקר.

רועי קופר – אטלנטיס / נגא
רועי קופר שהוא צלם מעניין, איכותי ומקורי בדרך כלל החליט לעשות לצופים תרגיל בסבלנות. הוא צילם 23 פעמים את מי הים מבעד לצמחיית חוף, כשהשינויים היחידים הם נצנוצי השמש על המים. ההבדלים דקים ביותר, חסרי משמעות למתבונן אשר אינו עסוק בספורט אתגרי לעיניים, ויוצרים תחושה של חזרה תמוהה עשרים ושלש פעמים על אותו צילום. התלייה של התערוכה מסודרת ומונוטונית ומעצימה את תחושת התמיהה על עצם התצוגה הזו. נוסף לתצוגה הזו טקסט מלווה המדבר על אטלנטיס היבשת האבודה אשר כיסה אותה הים. בכך מנסה אוצר התערוכה (ואולי האמן עצמו) להטעין את צילומי הים במטען בלתי נראה, ובסיפור על רמייה עצמית. הרעיונות הכתובים אינם נובעים מן העבודות, ואם זו הייתה הכוונה צריך היה להציג את הטקסט במעמד של מוצג בתערוכה.
אצטט מתוך הטקסט: ".. תעתוע מרצון תעתוע מתוך צורך. זו מלאכת רמייה עצמית במיטבה שאנו נכנעים לה ברצון." נדמה לי שהתערוכה הזו כולה מנסה להיות תעתוע מתוך רצון, מלאכת רמייה עצמית – ואני אינני מסוגל להיות שותף לרמייה עצמית כזו שהיא שרירותית ונפוחה מרוב עצמה.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד