לדף הבית


שתי ביקורות - 5/3/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
07/03/2007

יורם דיאמנט, עיסה דביקה

יורם דיאמנט- תיאורימות ועוד / בית האמנים תל אביב
מעניין לראות מישהו אשר מבין במדע ומתרגש ממנו, מפנה יחס והבנה זו ליצירה אמנותית. טקסט תמציתי, חכם ונדיר בבהירותו (יחסית למקובל בעולם התערוכות העכשווי) מעורר למחשבה, ומעלה שאלות שהן גם תשובות על יחסים בלתי נכונים בין עולם האמנות לדיסציפלינות המדעיות והמתמטיות. מה שעושה הטקסט המצוין של דיאמנט, לא עושות בהכרח כל עבודותיו. חלק מן העבודות אכן מנסות לתרגם מבני חשיבה מסודרים לתבניות אסתטיות, ובכך הן נראות נאמנות לעקרונות חשיבתו. אולם קיים מימד לירי כבד ביותר במרבית העבודות, אשר כולו רגש פורץ, ואסתטיקה של המקרי והחד פעמי, אסתטיקה של המגע בין הכתם למשטח. כאן נראה כי דיאמנט מאמץ את הרגשי, החד פעמי והבלתי רציונאלי על מנת לבטא את התפעלותו מן היופי אשר הוא מוצא ברציונלי, המובנה והמדעי. אף שעבודות אלה יפות בעיני, הרי אין הן מגלות את היופי שהוא רוצה לחשוף במקורות אחרים, אלא הוא מוצא את היופי במקורות המקובלים של האמנות אשר ניתקה עצמה מחשיבה מדעית. לדעתי תערוכה זו חשובה וראויה לתשובת לב, בעיקר בגלל נקודת המבט המאתגרת שלה. אין זה מן הנמנע כי קבלת תפישתו של דיאמנט תכניס לעולם היצירה האמנותית אנשים המתנזרים מכך, רק בשל תפישה רומנטית של הפרדה בין הרגשי לרציונלי.

עיסה דביקה – קבוצתית / בית בנמל
אכן עיסה דביקה. המונעת הבחנה בין היוצרים.
הכל משדר אווירה כללית, ושייכות של היוצרים למין רחש כללי מוכר ובלתי אישי. הכל אומר לצופה כי חשוב לחברי הקבוצה להשתייך למשהו מאחד. אף שההצהרה הראשונית הייתה יצירת תהליך יצירה דיאלוגי בין המשתתפים, הרי התוצאה הסופית מספרת סיפור אחר: כל אחד מנסה להוכיח כי הוא יודע להשתלב בלהג הכללי, וזו הופכת להיות מטרתו הראשית של היוצר האינדווידואל במסגרת זו. תערוכה זו היא אולי גימיק ואולי לא, אך בכל מקרה אולי היא אחד המבטאים הטובים של רוח הזמן והמקום. כולם שואפים לדבר שפה דומה, שפה שהיא כה עמומה עד שאיננה בעצם שפה, אלא יותר מוסיקה של שפה. משמעותם הברורה והמסמנת של סמלי השפה נזנחים לטובת יצירת אווירה כללית ורושם של סימנים, מבלי שהם אכן מסמנים משהו. היכולת להשתלב במקהלה זו, לתרום למוסיקה הכללית שלה, מבלי לומר משהו ברור (וגם אישי), היא היכולת הנדרשת. והתמורה על כך היא ההשתייכות לקבוצה, למועדון המוכר והמסומן של קבוצת היוצרים. עצם קיום הקבוצה והשייכות אליה הם העיקר, הם הסיפוק העיקרי שסוג זה של יצירה תורם לכל אחד מחברי הקבוצה.
המוסיקה החזותית הזו, המצוירת, מודבקת ומשורבטת בכל רחבי ההאנגר, כולה אומרת מרדנות, פרחחיות וחוסר ממסדיות, מרביתה בעצם גרפיטי (זכר לחתרנות אמנותית הבאה מן העם). אלא שכל "המרד" הזה נעשה בחסות מרכז מסחרי, המוכר חפצי אופנה ונוי, יאפים למהדרין שבמהדרין. בהקשר זה, נראית חוסר הפורמליות האמנותית, והחומרים האמורים להיות נוקבים, לא כאמירות אותנטיות, אלא יותר כיצירה של וועדת קישוט מקורית, אשר מנסה בדרך של הפוך על הפוך לשרת מערכת שהיא אכן ההיפך הגמור מרוח העבודה האמנותי. בזאת העבודה האמנותית מעקרת את עצמה מראש, וכל תכניה נראים "כאילו אמיתיים".
אכן אולי תערוכה זו היא משל למציאות האמנותית אשר סביבה: אמנים רבים מאוד רוצים להשתייך למועדון, מחפשים להשמיע קולות אמנותיים אשר יוכיחו כי הם משדרים בצליל המקובל, לשם כך מאזינים לכלל ולא לעצמם, לעיתים מתחזים למורדים, לבעלי אמירה ביקורתית נוקבת, ובסופו של דבר מתים שאיזה גוף מסחרי יקנה אותם.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד