לדף הבית


ארבע הערות - 15/2/2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
18/02/2007

זהבה לופו, שלמה יהודיין, אפרת נתן, נעמי שלו

זהבה לופו – קונטרפונקט בלבן / בית האמנים תל אביב
לופו עושה אהבה עם הבד והצבע. היא חוזרת שוב ושוב על המתכונת, אשר נראית בכל פעם דומה וגם אחרת.ל גם מידת העונג וההצלחה שונה מפעם לפעם. מעין מחזור פעילות וחיים הקשור למחזור הצרכים הפנימיים שלה. היא מקשיבה לעצמה, מדברת עם עצמה ומקשיבה לדיבור הזה, וכל זה בא לידי ביטוי במרקמים הצבעוניים אותם היא בונה. נראה כי עיקר העניין שלה הוא בהליכה מכתם לכתם, משנוי צבעוני אחד, ולבא אחריו ולזה שאחריו, וכך במעגלים ופיתולים בתוך הציור. סוג עניין זה גורם למרבית הקומפוזיציות להיווצר סביב מרכז הפורמט, תוך השארה של שוליים מסביב. עבורי זוהי נקודת התורפה של ציוריה, אשר מרביתם נעדרים מתח קומפוזיציוני המשתווה למתח הצבעוני אותו היא יוצרת. לופו מציגה גישה משלה לעבודת הציור, גישה המעוגנת בזרמים אשר פרחו והיו אופנתיים לפני שנות דור ויותר. היא מוכיחה כי אפשר להיות תוסס ומלא חיות אומנותית גם אם אינה שייכת לאופנה אמנותית עכשווית.


שלמה יהודיין – נופים בצבעי מים / בית האמנים ירושלים
יהודיין מצייר לתומו את הנוף בו הוא חי, לא במובן התמים של המילה, אלא יותר במובן התם והישר, המצייר מתוך רגש כן כלפי הנוף והמראה. ציוריו של יהודיין פלסטיים מאוד, ומכוונים לתחושה נפחית ותלת ממדית של הנוף כולו ובעיקר של כל אחד מן העצמים בתוך הנוף. ישנה תחושה כי ליהודיין מערכת תאורה פנימית המאירה את נופי הארץ באור המיוחד לו, והוא מראה לנו, הצופים בני הארץ, דרך חדשה להסתכל על המראות והאור המקומי. למרות זאת, למיטב הבחנתי כוחו רב יותר ברישום ובבחירת הקומפוזיציה, ואילו הבחנותיו הצבעוניות ושפתו הצבעונית, משחקות תפקיד של כינור שני ביצירה כולה. יצאתי מן התערוכה בתחושת אמון כלפי מניעיו האמיתיים של יהודיין כיוצר, ונהניתי מן הניואנס האישי של מבטו, ויכולתו הטכנית והאמנותית לבטא זאת.

אפרת נתן – קיץ בחוף / גלריה רוזנפלד
אפרת נתן מציגה גופיות, קרועות, מעובדות ומרושתות. היא מעמיסה זכרונות עבר, הסטוריים וחלוציים על הגופיה, ומנסה להשליך הלאה לגבי ההווה (כך נכתב בהסבר הצמוד לתערוכה). כהרגלי העקשן אני קורא את ההסברים הרבה לאחר שראיתי את התערוכה, ומנסה לחשוב אם כך למדתי מן המוצגים עצמם. אודה על האמת, שמרבית העומס הרעיוני הנ"ל לא עלה על דעתי, שעה שהבטתי ביצירות הלא קטנות הללו, וניסיתי להפיק הנאה ועניין מן הטקסטורות הקרועות, וכתמי השחור לבן, היוצרים צורות חד פעמיות ומקריות בכל עבודה. מעט מן העבודות מושכות עין ויוצרות עניין צורני, ומרביתן, לפחות במבחן העין אינן מעניינות, מקריותן עומדת כאן לרועץ. הפער הזה בין הרצון לאמירה (ראה הטקסט) לבין התוצאה יוצרים תחושה של חוסר איזון בין מחשבת האמנית על היצירה לבין החושים הפשוטים האמורים להנחות את העשייה עצמה.

נעמי שלו – בעל הבית / עתון רחוב איזנברג
ככל שאני מכיר יותר את יצירותיה העכשוויות של נעמי שלו, היא מצטיירת בעיני, כאמנית הדו שיח האינטימי עם נושאי עבודותיה, ובעיקר בני הנוער המאכלסים את דיזנגוף סנטר, בו נמצאת הגלריה אותה היא מפעילה (מתחם גאט). כאן מתמקדת שלו בדיאלוג אישי עם נער, והדיאלוג יוצר תיעוד, פשוט, המוצג בפשטות מופגנת ביותר, באמצעות צילומים קטנים והגדלות פשוטות, דלות רזולוציה, שנעשו במדפסת ביתית. התוצאה, גם הפעם, מצליחה לנקב את קליפת האטימות של הצופה, ומצליחה בדרך הישירה ביותר, לספר את סיפור תחושותיו ופלח מחייו ועולמו של הנער החי שם את מרבית חייו. כשזה אמיתי באמת, אפשר לחוש זאת בקלות – זו תחושתי מול תערוכה זו.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד