לדף הבית


ספרים ואותיות


מאת: אנגל גבריאל
תאריך פרסום:
09/02/2007

מאמר לתערוכת "ספרים ואותיות"

אותיות הרשומות על גבי דפי הספר הן כציורים על נייר. כל שפה, כל כיוון זרימה יוצר קומפוזיציה דמיונית, אשר מעוררת באמן את הדחף ליצור יצירות בין דפי הספר, על כריכת הספר ועם ספר. התערוכה הנוכחית מציעה הצצה אל עולמה של אמנות ייחודית זו שאמנים רבים בני זמננו, בניהם ישראלים ויהודים, יצרו יצירות שמקדשות את האות ואת הספר.

מאנה כץ הוא אמן שיצר יצירות רבות בנושאים יהודיים, המתארות את הווי החיים החל מחתונות, לידות ובריתות, דרך תיעוד חיי היום-יום בקהילות, שנחקקו היטב בזיכרונו כנער בשטייטל הרוסי. ציורו "בחור ישיבה עם ספר", לכאורה יצירה יומיומית, אולם באמנות המודרנית החילונית אין, וכנראה גם לא יחזור עוד, תיעוד של הנער היחף הלבוש ציצית, שידו האחת מחזיקה את בטנו הנראית כסובלת מרעב, ולעומתה ידו השנייה אוחזת בספר כאוצר רב, המספק לו את השובע הרוחני הממלא את עולמו.

בציורו של נחום גוטמן, "נווה-צדק", השכונה הראשונה של תל-אביב, מתוארת חנות קטנה שבפתחה ישובה מקבצת נדבות. מאחוריה פוסעים שני אברכים המתוארים באופן חלקי. אחת הדמויות נושאת בידיה ספר, אך פניה של הדמות מוסתרות מאחורי העמוד. הדמות הצועדת בראש, אוחזת בידיה מקל הליכה. ההקבלה בין שתי הדמויות מעלה את הסברה כי הספר הוא כמו מקל תומך, כאילו אומר האמן: "אנשי ספר אנו, והספר הוא מקור התמיכה בקיומנו".


אריה ארוך, בציור "משה רבנו מסרייבו", מתאר את משה עומד ובידיו לוחות הברית. פרטי דיוקנו אינם ברורים, אך הילת אור מציפה את דמותו ולרגליו מצויר שטייטל שחור המודגש באדום כדם. יצירה זו, צייר ארוך כמחווה ל"הגדת סרייבו" המפוארת. ההגדה מעוטרת בציורים רנסנסיים עם עלי כסף וזהב, והשפיעה עמוקות על יצירתו של ארוך. פרופ' מרדכי עומר מפרש עבודה זו בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שנערכה לארוך במוזיאון תל אביב וטוען כי ארוך מציג משמעות חדשה, שהיא פרשנותו של אמן ישראלי בדור שלאחר השואה. משה מתואר כדמות אלוהית שאינו יורד אל העם אלא אל ההרס, מין חורבות המעוטרות בדם או מין מערות קבורה. בידו מחזיק משה את ספר התורה כסמל לקשר בין העם היהודי, שעולמו חרב עליו בכל תקופת הרדיפות והשואה ופונה לאלוהיו, כאצבע מאשימה.

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" יצירתו של מרדכי ארדון המוצגת אף היא בתערוכה, מתארת את ראשית תהליך הבריאה לפי היהדות, כשליד ציטוט הפסוק המתחיל באות ב' והמודגשת בצבע אדום, מצויר מעין תרשים זרימה של ששת ימי הבריאה. כל יום מצויר בתוך עיגול נפרד בו מופיע סמל המתאר את היום, כשהרקע מצויר כקלף ספר תורה. ארדון הוא אמן סימבוליסטי, אשר מרבה להשתמש בעבודותיו באות הכתובה ובסמלים יהודיים וקבליסטיים. כאן הוא יוצר יחס מאוזן בין האות הכתובה לסמלים המיוחסים למשפט הבריאה כאל סמל ויטרובי של הבריאה.

את דרכו כאמן בוגר החל קסטל בפריז, בה נחשף לאמנים דוגמת סוטין, מודיליאני ורואו, הושפע מהם וצייר בסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי. כאשר חזר ארצה, חיפש את דרכו כאמן ארץ-ישראלי ויהודי, עד שמצא דרכו אל האות הכתובה כמקור השראה. בהמשך, התרכז קסטל במילה עצמה בתקופה המכונה "הללויה". כאשר התגלו המגילות הגנוזות, הן השפיעו על יצירתו השפעה עמוקה. עבודותיו עם האות העברית הקדומה על מצע הבזלת מזכירות במראן את זה של המגילות. העבודה "מגילה ודמויות", המוצגת בתערוכה, נוצרה אף היא מבזלת ומושפעת בברור מהמגילות שנחשפו במערות סמוך לים-המלח. קסטל קרע בבזלת, שהיא בסיס האדמה הגלילית שעליה גדל בצפת ובטבריה וחיבר את החומר עם האות העברית הקדומה המצוירת בת אלפי השנים.

"הזייגרמאכר" (שלום מצפת) ולאה הירושלמית הם שני אמנים נאיביים בני דורות שונים: האחד חי את חייו בצפת כמתקן שעונים (זייגרמאכר), והשנייה חיה כיום ברמת הגולן. השניים, כל אחד בסגנונו, יוצרים סצנות על פי הכתובים היהודיים. הם מציגים את הפרשנות האישית שלהם למקורות הטקסט, תוך מיזוג של הציור עם האות העברית, במטרה להגיע לשלמות הציורית התמימה. "מרדכי ובני המן" של הזייגרמאכר הוא תיאור של סצנה מתוך מגילת אסתר. היצירה בנויה כמין סטריפ קולנועי או כעין ציור קומיקס. לאה הירושלמית, מציגה את עבודתה "הגדה ירושלמית", הגדה לפסח המכילה 68 הדפסי משי. כל דף של ההגדה עצמאי ומציע פרספקטיבה אישית לסיפור הפסח. כוונתה להעביר למתבוננים בני זמננו, כמו גם לדורות הבאים, סיפור מופלא המלווה בעושר ציורי, בשירים מאוירים ובתפילות.

"סוניה עם ספרים" מאת יאן ראוכוורגר הוא ציור גדול מידות, המתאר דמות נשענת על ערימת ספרי אמנות. ידה הימנית צמודה לירכה ואילו השמאלית נשענת על ערימת הספרים. כותריהם של שני ספרים
בלבד מוצגים בברור: "KOUROI" ו-"COROT". מתחתם מתואר ציור ספק מופשט ספק קונסטרוקטיביסטי. התיאור כולו עובד על משחק המילים שבין שני הכותרים: ספר הקורוי, עוסק בדגם פיסול יווני קלאסי נפוץ מן המאה השביעית והשמינית לפנה"ס, ששימש כדגם לפסלי מנחה לאלה אתנה; ואילו קורו, מתייחס לצייר הצרפתי בן המאה ה-19, שצייר ברוח העקרונות הניאו-קלאסיים, שביטאו את השאיפה לחזור אל האמנות הקלאסית של יוון ורומא. יאן ראוכוורגר מצייר את סוניה כקורוי שמנחתה היא ספרי האמנות, והן כדמויותיו של קורו אשר הרבה לעסוק בדמות האישה. הציור המודרני מתחת לערימת הספרים קושר את אמנויות העבר עם היצירה העכשווית של יאן. ייתכן כי חיבור זה מייצג שאיפה לבטא את רצף הדורות והרצון לחקר העבר באמצעות הציור העכשווי.

שני ספרי אמן בתחריט מוצגים בתערוכה. האחד, ספר תחריטים וההגיגים "פנים" מאת עופר ללוש (באדיבות הסדנא להדפס בכברי), ספר זה מתמקד בנושא הדיוקן בו מרבה ללוש לעסוק ומוסיף פן נוסף לנושא הדיוקן העצמי המצויר באמצעות המילה. רשימותיו והגיגיו מוצבים בספר אל מול דיוקנו העצמי ומעצימים את האפקט באמצעות המימד הנוסף – המילה הכתובה. גלית ראוכוורגר, מציגה אלבום תחריטים המשלבים את התחריט עם משפטים שרשמה. גלית היא צלמת ואמנית תחריט המצלמת את החיים סביב בתי יפו ונופיה, כמו גרפיטי שהוא חלק מהחיים העירוניים. היא חורטת סצנות בשילוב כתב, כגרפיטי פרטי המחבר בין היצירה ובין "לוח המודעות" האישי.

מאיר פיצ'חדזה, מציב בתערוכה את הפסל "מגדל הספרים" - מגדל של ספרים אדומים שבראשו לימון צהוב, שנדמה שהוא זה שעוצר את המגדל הזה מנפילתו. פיצ'חדזה, שהגיע ארצה בילדותו נושא ביצירותיו את מקל הנדודים, כשהמוטיב המרכזי בזיכרונו הוא המזוודה והספרים. אלה, מהווים כעין בית ותרבות שהגיעו עם האמן לארצו החדשה. מעל לפסל מוצבת תמונה תלת-ממדית, המתארת שלושה ספרים, חלקם פתוחים וחלקם סגורים, המזמינים לקרוא בתרבות מולדתו של האמן שבה לספר מקום רב חשיבות ומשמעות.


שי זכאי ודב אור-נר מציגים את "מוח הצמה וזיכרון הברזל", זהו ספר עשוי בעבודת נפחות המשולבת צילום. כל דף מאפשר "לקרוא" את העבודה משני הצדדים. בספר מתוארת הצמה ההולכת ומתפתחת מצד אחד של הספר ועד לאמצעו, ואילו המוח מתפתח מן הצד השני. השניים נפגשים ויוצרים את מוח הצמה בעמודי האמצע. שי זכאי ודב אור-נר פועלים כאמנים סביבתיים, החוקרים את סביבת חיינו דרך האמנות. זכאי מתרכזת בפן הנשי-סביבתי וחוקרת את סמל הצמה הנשית כבסיס צמיחתה של האם הגדולה, שממנה צמח כל חי. הצד השני של המחקר, הינו שלב התפתחות המוח והשילוב בניהם הוא יסוד הלוגיקה והבריאה שממנה צומחת האנושות.

יואב בן-דב מציב את "מגילת הרימונים", יצירה רחבת מימדים כשמעליה תלויה יצירה דו-ממדית "ענן". יואב הוא אמן רב-תחומי שגדל בין הרי הכרמל ועוסק בתבניות נוף ארץ-ישראליות. המילה הכתובה משלימה את עבודתו, כי לדידו, לא ניתן להשלים את הווייתנו בארצנו בלעדיה. "מגילת הרימונים" מתוארת כספר תורה פתוח לכל אורכו, כאשר במקום כתב הסת"ם המעוטר, משתמש בן-דב בציורי הרימונים כקליגרפיה. הרימון המעוטר בכתרים מעביר את חוויית הקצב, אשר בו משתמש סופר הסת"ם בכדי שהקורא יוכל ליצור את המקצב והלחן של קריאת התורה. מעל למגילה הענן הגדול מתואר כשכינה השורה מעל מוצפת באור תכלת – שמיים. בתוך הענן רשום כתב קשה לפיענוח, מעין כתב סת"ם אשר כל אחד מאיתנו יכול לפרשו כראות עיניו. הנזילות של הציור והכתב עושות את הציור לציור רוחני – לירי, אשר ציירים רבים מדור המייסדים נהגו להשתמש בו, כשתיארו בציוריהם את הערים הרוחניות בארץ ישראל: ירושלים, צפת או טבריה, כדוגמת ציוריהם של מרדכי לבנון ויוסף זריצקי.

חגי ארגוב מציג בתערוכה את הטריפטיכון "ואן גוך". אלה הם שלושה ציורי שמן על נייר של ספר אמנות ישן אודות האמן וינסנט ואן גוך. הספר, אשר היה ברשות סבתו של ארגוב, היה ספר האמנות הראשון שהכיר. לאחר מות סבתו הוא מצא שוב את הספר והחליט להשתמש בו, לקח את שלושת הדפים הראשונים והחל לצייר עליהם דמויות: אייקונים של הגבר הישראלי - שחקנים ואוהדי כדורגל, הנהג הישראלי, וכו'. דמויות אלה שמעסיקות את ארגוב ביצירותיו, מעבירות מסר אודות התרבות על רבדיה השונים, כפי שעשה לפנים גם ואן גוך.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד