לדף הבית


תקצירון 2.2.2007


מאת: ב. רס
תאריך פרסום:
08/02/2007

הווארד פוקס / יאיר ברק / קלואי פינה / גיא זגורסקי / פרידל שטרן / מתי קרפ / קולאז'ים / ראשומון / דבי מרגלית / טל אדלר

הווארד פוקס – פולחן האישיות / בית אמנים תל אביב
אפשר לחשוב כי הווארד פוקס מצייר ציור פנטסטי, כי זהו הרושם הראשוני שציוריו יוצרים. אפשר להתרשם כי ציוריו סיפוריים, וכי הטכניקה שלהם פיגורטיבית ומדויקת. התחושה הראשונית היא שהדברים הם לא מכאן ולא מעכשיו. העומס הציורי / סיפורי של עבודותיו אינו משתייך לנורמות הרווחות כיום. אולם לאחר התבוננות ממושכת ואיטית יותר בעבודות העמוסות הללו, אני מצליח לקרוא אות דווקא, כעבודות השייכות לכאן ועכשיו, ומתריסות נגד נורמות אשר השתרשו בתפיסה האמנותית כיום, ושולטות בנו באופן אוטומטי כמעט. כזו היא הנורמות שיש לתפוס בהינף עין מה קורה בציור, וכאלה הן הנורמות המעדיפות רעיוניות פילוסופית על פני סיפוריות. פוקס תובע מן הצופה ללכת אחר הפרטים הקטנים המאכלסים את ציוריו, ולבנות לעצמו סיפור. הוא דורש מן הצופה להשהות את עיכולה הצורני של העבודה כולה, ללקט בעצמו את הפרטים השונים ולבנות לאיטה את ההתרשמות האסתטית מן הצורות והצבעים. נדמה לי כי השימוש בתפיסות רנסנסיות לכאורה, אינו סימפטום לגעגוע אנכרוניסטי, אלא הוא העמדה למבחן עכשווי, ואולי פוסט מודרניסטי הרבה מן התפיסות השולטות כיום.

יאיר ברק – קרה / גלריה הקיבוץ
תערוכת צילום מרשימה, אך אי אפשר לראותה. כל העבודות מוגנות בזכוכיות, ולכן מה שרואים אלה השתקפויות. חלק מן הצילומים בהירים ואפשר עדיין לראות משהו, אך בצילומים הכהים אי אפשר לראות כלום. במצב בלתי אפשרי זה לצפייה הצלחתי לנחש כי חלק מן הצילומים מרשימים. נאלצתי להעזר בטקסט של האוצר, יניב שפירא אשר ניסה להבהיר לי את משמעותן של העבודות. למרות הטקסט המסייע אני סבור כי תערוכת צילום מן הראוי שתוצג ללא זכוכיות המונעות ראיה.

קלואי פינה / אלון שגב
עבודת וידאו בה מופיע ילד המפיק קולות וצלילים גבריים מצ'ואיסטיים ומבוגרים ביותר, וכן רישומי קו על נייר חצי שקוף. אודה על האמת, כי עבודת הווידאו המוצגת בחלק ניכר ביותר מן החלל הגדול של הגלריה, הצליחה לגרום לי מה שמרבית עבודתו הוידאו המוצגות כך עושות - להציץ ולצאת. נדמה לי שעיקר המסר של תצוגת וידאו מסוג זה (לראות בעמידה בחלל עצום וחשוך, להיכנס באמצע ההקרנה, לא להיתפס למשהו מושך או מעניין במיוחד בעבודה, ובעיקר לאבד סבלנות וללכת הלאה), הוא בהצגה עצמה. בנוסף לעבודת הוידאו מוצגים רישומים. האמנית עבדה על פי צילומים, או ממש הניחה את נייר הרישום על צילום, ובחרה לרשום בקו חלקים ממנו. התוצאה במקרה כזה של עבודה תלויה בבחירתו של האמן את הקווים אותם רשם, ובחירה זו ואפיו האישי של הקו, הם היוצרים את הביטוי של העבודה. בחלק מן העבודות חשתי בבחירה אישית ומעניינת היוצרת פרשנות מיוחדת על המראה המצויר, וחלק נראו לי כהעתקה שאינה מצליחה להעביר כל תחושה נוספת.


גיא זגורסקי – פלסבו / זומר לאמנות
מיכל נאמן הרהוטה תמיד, כתבה טקסט מלווה לתערוכה, הטוען אותה במשמעויות קיומיות עמוקות. אולי היה צריך להציג את הטקסט ההוא באותיות ניאון בולטות, (כמו הציפור אותה יצר זגורסקי), כדי שנוכל להבין את מה שהעבודות לא בהכרח אומרות. הרושם החזק ביותר מעבודותיו של זגורסקי, הוא האסתטיות והקישוטיות שלהן. אמנן אין הן עשויות בפורמט של תכשיטים, אך הן בהחלט חפצי נוי. הן יפות ביותר (בעיני), מעוצבות בקפדנות, וערוכות בגלריה בדקדקנות של הצגת פרלינים במיטב מעדניות השוקולד הבלגיות. אולי סוג זה של אסתטיציזם, והליווי הרעיוני שלו (כמעט תמיד, בטקסט גבוה), אינם אלא מתכון הגשה לחפצי הנוי העכשוויים ביותר, המבוקשים על ידי קהל רוכשי האמנות אליהם מכוונת גלריה זומר היוקרתית.

פרידל שטרן – צרות בגן עדן / משכנות שאננים
ממרחק הזמן היא נראית ציירת הרבה יותר רצינית מן הקריקטוריסטית שהכרנו כילדים.
פרידל מתגלה שוב, בפעם המי יודע כמה, כבעלת הומור שובב, חד ונועז, החוצה את גבולות הזמן, וגם כקריקטוריסטית שהיא גם ציירת. רישומיה הזורמים והפשוטים לכאורה מצליחים לתאר ולאפיין דמויות באופן תמציתי ומובהק. מתחת לפשטותם מבצבץ ידע רב בהתבוננות וברישום. ככל שהיא מתרחקת מאיתנו, מתבהרות ועולות גם האיכויות העמוקות והרציניות שמכילות עבודותיה.

מתי קרפ – העדשה כמכחול / תיאטרון ירושלים
מתי קרפ אוהב את העושר הצבעוני והצורני שהעולם מציע. הוא פונה אל המקומות בהם קיים ממש עומס צורני וגיוון צבעוני. את אלה הוא מנסה לקלוט במצלמתו, ולפי התוצאות הוא גם די מצליח. תפיסת הצילום וטכניקת ההדפסה שלו על בד, מצליחות להעביר את תחושת ההתפעמות שלו מן העושר הזה, הוא עושה זאת מבלי שהעבודות יהפכו לסתם תיעוד תיירי של מראות הנראים נפלא בשטח, וכשהם מגיעים לצילום אינם אלא תזכורת חיוורת ובנאלית של המציאות. אמנם אין עדשת מצלמה כמכחול (אני חולק על נכונותו של שם התערוכה), אך די לה שתהיה עדשה מכוונת היודעת לחבר בין התרשמותו של הצלם לבין המציאות הנראית, את זה עושה עדשתו של קרפ היטב.

קולאז'ים / גלריה ד.ש. דנון
ארבעה אמנים ששלשה מהם עובדים בקולאז', ואחת מעבדת צילום ויוצרת הדפסות על בד.
ביל ניסנזון עובד על איכות הנייר עצמו המורכב מפרטים קטנים היוצרים מרקם מעניין בכל עבודה, משהו משתנה באופן בלתי מוגדר מעבודה לעבודה. מרדכי גומפל יוצר קומפוזיציות צבעוניות שמחות ומלאות חיות, על ידי פיסות הנייר שהוא קורע ומדביק. אילונה אהרון מצלמת ובונה קומפוזיציות מסודרות וגאומטריות מפיסות הצילומים, אשר חוזרות על עצמן באופן אסתטי ומיוחד. מיכל קראוס אינה יוצרת קולאז'ים, אלה מעבדת צילומים ומדפיסה בהזרקת דיו, והתוצאה יוצרת מרקמי צבע הקרובים מאוד למופשט. המשותף לכל העבודות הוא אהבת הטקסטורה, הצבע והצורה, ובעיקר אהבת ההתעסקות עם חמרים אלה. ארבעה אמנים האומרים כל אחד בדרכו כי המסר שלהם, הוא הצבע, המרקם, הצורה, ובעיקר התחושה הויזואלית.

ראשומון- קבוצתית / הגלריה החדשה אצטדיון טדי
אוסף של אמנים צעירים המציגים גישות שונות, מגוונות וניסיוניות לרישום. יש משהו במדיום הרישום המתאים לאווירה כזו של נסיינות אישית, וחיפוש אחר דרכי הבעה חדשות. המדיום אינו מכביד טכנית, הוא גמיש ביותר ומזמן המצאות אין סופיות. זמן העבודה אינו ארוך בדרך כלל, ואם לא מצליח משהוא, קל יותר לעבור לנסיון הבא. גם העובדה הבנאלית של עבודה על נייר שהוא זול וציור בעפרונות, פחמים וחמרים זולים יחסית, מקילה על האווירה האקספרימנטלית. ואכן פרט לשירה גלזרמן הרושמת במיומנות על פי מיטב המסורת הפיגורטיבית, כל השאר מנסים ומתנסים, והתוצאה הכללית מרעננת ומעוררת למחשבה, ובעיקר יוצרת גירוי ורצון ליצירה.

דבי מרגלית / ארטספייס
ציור דשן בצבע ובתאוות האור של הציירת. מרגלית מבוססת להנאתה בתוך שכבות הצבע העבה בו היא משתמשת, בוחרת גוונים עזים לתאר את מה שרואות עיניה, ומפגינה את אהבתה לערך המוסף שיוצרים ערבובי הצבע והטקסטורות של הציור. היא משלבת בין ציור פיגורטיבי, לאקספרסיביות לירית הנוצרת מתוך טיפולה בצבע. מרגלית הולכת כאן בנתיב אמנותי אשר נוסה רבות, והצמיח סוג של ציור אשר במיטבו משלב בין הסתכלות בעולם והתבוננות מעמיקה במעשה הבסיסי של הציור.


טל אדלר – לא מוכרים / ברבור
תערוכה של צילומים יפים ביותר על בעיה חברתית מכוערת ביותר. הישובים הבדואים הבלתי מוכרים. חוברים ליצירת הבעיה תרבות בדואית שאינה מסתגלת לתרבות המרכזית וחברת רוב, ומוסדות השלטון של הרוב המזניחים מגזר זה להתנוון ולשקוע.
הבעיה הבולטת בתערוכה אינה הבעיה החברתית, שהיא סיבת קיומה, אלא יכולתו של המדיום האמנותי להתמודד איתה. ועולה השאלה האם אין במציאות של השיח התרבותי והחברתי העכשווי, עיקור אפריורי של המדיום האמנותי בבואו להתמודד עם שאלה מסוג זה. האם מראש אין האמנות הופכת כאן לקישוט עקר למצפונם של כמה אנשים שאכפת או לא אכפת להם. האם הטיפול האמנותי מוסיף לפתרון הבעיה, יותר משהוא מכסה וגורע. אל מול תערוכה יפה ומרשימה כזו, אני נותר עם כל השאלות פתוחות, בלתי פתורות ומציקות.



תגובות
כתיבתך נעימה ועיניינית תענוג לקרוא דן  20/02/07 05:17:30
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד