לדף הבית


דורון ליבנה - גלריית אגריפס 12 כתהליך עם תשתית היסטורית...


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
29/01/2007

אמן ומורה, ממיסדי אגריפס 12

במקום להוציא קיטור על תלות באוצרים, בבעלי גלריות בתמיכה או באי-תמיכה ממסדית מכל סוג, מספר אמנים ירושלמיים החליטו לקחת את העניינים לידיהם, להתארגן לקבוצה ולפתוח גלריה שיתופית בירושלים; "אגריפס 12" – מקום לאמנות בלב ירושלים, אתר ציורי הקרוב לשוק מחנה יהודה (המקבל אט-אט צביון של שוק פריזאי), קרוב לנחלאות (המקבל צביון של רובע בוהמי המורכב מערב רב חברתי ועדתי), ובין השאר, קרוב למסעדת פאר, מסעדות אתניות ומסעדות פועלים.
במסגרת המיני מחקר שלי בענייני אמנות ישראלית, אני נפגש עם האמן דורון ליבנה, מהיוזמים ומהמובילים של קבוצת 'אגריפס 12', והוא מספר: "התחלנו לגבש את החבורה בשיטת חבר מביא חבר. כך נוצר מגוון של גילים וסגנונות. הקבוצה מורכבת מגרעין אמנים במשותף עם תלמידיהם לשעבר" (ליבנה עצמו הוא תלמיד לשעבר בבצלאל וכיום הוא נמנה על צוות המורים באקדמיה).
"שכרנו את הבית ברח' 'אגריפס 12' ושיפצנו אותו. החברים בקבוצה מתחלקים במימון, בפעילויות ובתחזוק הגלריה. כל אמן-חבר מהקבוצה נהנה מהאפשרות להציג פעם בשנה תערוכת יחיד לאורך חודש ימים; שלושה חודשים נוספים מוקדשים לתערוכות קבוצתיות. היתרון הוא שהתצוגות בגלריה נערכות בלי אוצרים מונחתים, בלי שיקולים כלכליים ובלי צנזורה. האמנים עצמם הם שמבצעים תורנויות פתיחת הגלריה, שמירה, תחזוקת המקום וכדומה. המקום אינו תלוי באף אחד ומחזיק את עצמו".

היסודות לאגריפס 12
לשאלתי: "איך הגעתם לרעיון אגריפס 12?" דורון מגלגל את תשובתו אחורה בזמן: "כשסיימתי את לימודיי בבצלאל, למרות היותי יליד תל-אביב ותל-אביבי למהדרין, החלטתי שמקומי הוא בירושלים. האם זו 'קדושת' המקום, או היותה של ירושלים עיר-צומת בולטת במפגשה עם המערב האירופאי ועם המזרח התיכון, על שלל התרבויות שמתקיימות בה? אינני יודע, אך אווירתה של ירושלים 'אוויר הרים צלול כיין' וכו' התאימה לי ולאישיותי.
תשעה מחבריי לאקדמיה ואני בתוכם התארגנו, והתחלנו לחפש מבנה כדי שישמש אותנו לסדנאות אמנות אישיים. זה היה בשלהי שנות ה-80 כשפנינו לאוצר יונה פישר עם הרעיון. הוא אימץ את קו המחשבה שלנו ומיסד אותו על-פי תפיסתו. דרך החברה הכלכלית, השיג מבנה תעשייתי בתלפיות, וקבע וועדת קבלה לאמנים המעוניינים בסטודיו. מספר מחבריי ואני בתוכם, התנגדנו עקרונית למיסוד הרעיון שלנו על פי אינטרסים וקריטריונים שאינם ממש ערכיים לדעתנו, ובהם גם שאלות מהותיות לרוח האמנות, כגון: מי שמך לשופט לקבוע מיהו אמן מועדף הראוי לסטודיו? ומה לגבי שוויון הזדמנויות?! אנחנו חשבנו שהשיטה צריכה להיות - כל הקודם זוכה.
כשדעתנו לא יושמה, פרשנו כדי לחפש פתרונות אחרים. הפתרון נמצא ב'דרך בית לחם', בהאנגר פנוי של חברת החשמל. שם יצרנו כשש שנים (1982-1987). עד שעיריית ירושלים פינתה אותנו באופן "אלגנטי" (בטענה לחובות ארנונה רטרואקטיביות...). מאוחר יותר שמענו שקבוצת 'זיק' קיבלה את המקום לשימושה.
ובשנת 2004 קבוצת אמנים ואני בתוכם התחלנו את נושא גלריית אגריפס 12. נקי ממסדיות.
כיום מתקיים גרעין קבוע של אמנים שעוד נותר מהקבוצה המקורית, אם כי, בשל ויכוחים שנבעו מחבלי הלידה של המיזם, מספר האמנים מה'מייסדים' פרשו ואחרים באו במקומם".
הקבוצה מונה כעת חמשה עשר אמנים, ובהם: ורד אביב, יעקב אלוני, ימימה ארגז, דבורית בן שאול, יוסי גלנטי, מיכאל לב-טוב, דורון ליבנה, סידון רוטנברג, אורי שכנר, אורי כץ, אוסקר אבוש, גיל הלר, שמעון לב, מרב דביש בן משה, עודד זיידל.
על רקע נושא קבוצת "אגריפס 12", אני נזכר במספר תקדימים היסטוריים לכוונת הקמה, והקמה של מושבות וקבוצות של אמנים בישראל:

"מושבת בצלאל"
חזונו של פרופ' בוריס שץ לא הצטמצם בהקמת "בצלאל" - בית אולפנא ובית יוצר למלאכת אמנות ואומנות יהודית וארץ-ישראלית, והוא הגה את רעיון הקמת "מושבת בצלאל" - כפר של אומנים, שיחיו גם על אומנותם וגם על עבודת-האדמה - כשלוחה של מוסד "בצלאל" בירושלים.
מספר דונמים במעלה גבעה (סמוך לכביש ירושלים של היום), בשולי אדמות בן-שמן, נמסרו על-ידי מוסדות היישוב לבוריס שץ להקמת יישוב האומנים.
בשנת 1910 החלה בניית הבתים .עשרת המשפחות התימניות שהגיעו מירושלים ל"מושבת בצלאל בבן שמן", לא קיבלו את משקי העזר המובטחים וסבלו בנוסף מקשיי דיור, אספקת מים לקויה ובעיות חברתיות… כעבור שנתיים, בשנת 1913, התפרקה המושבה וכך נגוז חלומו זה של בוריס שץ.

אופקים חדשים
'אופקים חדשים' הינו שמה של קבוצת אמנים שפעלה בישראל החל משנת 1948.
חברי הקבוצה טענו כי האמנות הממסדית מגויסת לצרכים לאומיים. חברי הקבוצה בחרו לעסוק בנושאים שאינם לאומיים, אלא כאלו העוסקים באדם הפרטי. בסגנונם נטו חברי הקבוצה לאמנות מופשטת ובייחוד למופשט לירי.
יוסף זריצקי, הפך למנהיג הקבוצה. אמנים רבים נמנו על קבוצה זאת (וגם התווספו רבים אחרים במשך פעילותה של הקבוצה) כמו אביגדור לואיזאדא, פנחס אברמוביץ, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, מרסל ינקו, משה קסטל, דב פייגין, יחיאל שמי, יעקב וכסלר, אבשלום עוקשי, משה פרופס ואחרים, אולם שלושת האמנים הבולטים שמזוהים עם הקבוצה היו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. הבולט שביניהם והאיש שנחשב לאמן המרכזי והאיש האידיאולוגי של הקבוצה היה יוסף זריצקי.
ייחודה העיקרי של הקבוצה היה גיבוש חבריה סביב גישה כללית - העדפת האוניברסאלי על המקומי.

עין הוד
מושבות אמנים נמצאות בצפת, ביפו ובעין הוד.
אם נתמקד בכפר עין הוד שעל רכס הרי הכרמל. מאות אמנים התגוררו בו מאז שנות ה-50, והיום חיים בו 150 יוצרים בכל התחומים – ציירים, פסלים, רקדנים, סופרים ומשוררים.
הכפר הוקם בהשראת תנועת דאדא, שמרסל ינקו היה אביה הרוחני.
עם השנים הוקמו בו סדנאות, אמפיתאטרון ומוזיאון ינקו דאדא.
במרכז הכפר, על בסיס בית בד עתיק, נמצאת גלריה המציגה יצירות של חברי הכפר, הן המוכרים שביניהם והן צעירים או כאלו שטרם התפרסמו, ומולה, במקום בו היה המסגד, פועלת מסעדה.
על מנת לרכוש בית בכפר יש לעבור וועדת קבלה ולהוכיח עיסוק פעיל בתחום אומנותי יצירתי כלשהוא.
החלטות חשובות מתקבלות על ידי אסיפה כללית של תושבי הכפר, והיא זו שקובעת במקרי מחלוקת לגבי קבלת משפחה חדשה כחברה בכפר.

העין השלישית
"קומונה" תל-אביבית מפורסמת הייתה בזמנו קבוצת האוונגרד הבוהמית "העין השלישית", שהתלכדה סביב האישיות של הבמאי והצייר ז'ק קתמור ופעלה בתל אביב בין סוף שנות ה-60 ועד 1973. דירתו של ז'ק בדיזנגוף 40 הייתה שוקקת חיים ותפסה חלק מרכזי בחיי התרבות של תל אביב של אותן שנים.
שיתופי פעולה אמנותיים רבים נרקמו בין חברי הקבוצה. בין הפרויקטים היו הופעות מיצג פרובוקטיביות שכללו עירום והתייחסות לסמים מרחיבי התודעה שהיו חלק מחיי הקבוצה. כמו כן הוציאה הקבוצה עיתון מחתרתי בשם "סטריפ". בין חברי הקבוצה: הלית ישורון, צלם הקולנוע אמנון סלומון, אן טוכמאייר, האמנית דפנה ערוד, מבקר המוזיקה מיכאל רורברגר, האמן מישל אופטובסקי, הבמאי דוד גרינברג ועוד.

עשר פלוס
באמצע שנות הששים פעלה קבוצת אמנים בשם "עשר פלוס", שכללה את האמנים רפי לביא, יגאל תומרקין, בוקי שוורץ אורי ליפשיץ, ציונה שמשי ואחרים. קבוצה זו ביקשה להציע אלטרנטיבה לסגנון המופשט הלירי של חברי קבוצת "אופקים חדשים". הקבוצה, אשר פיתחה אסתטיקה בלתי מהוקצעת, שילבה בעבודותיה צילום, רדי מייד וקולאז'.
הסגנון שבו פעלו חברי קבוצת 'עשר פלוס' קיבל את עיצובו הסופי על ידי קבוצת אמנים שפעלו סביב בית הספר לאמנות "המדרשה". סגנון אסתטי זה כונה לימים בשם "דלות החומר", סגנון שכלל שימוש בחומרי אמנות תעשייתיים כגון דיקטים, צבע תעשייתי, שימוש בקולאז' ובאסמבלאז' ועוד. האמן המזוהה ביותר עם הסגנון היה רפי לביא, ששימש כמורה ב'מדרשה'. עבודותיו של לביא הורכבו מחומרים "נחותים": קולאז' של גזרי עיתונים ומגזינים, שרבוטים בעיפרון ועט, שימוש בצבע תעשייתי וציור בגוונים שנחשבו כטעם קלוקל עד אז, כמו ורוד, וצוירו על גבי עץ לבוד תעשייתי (דיקט), המנוסר לגודל קבוע של 120 ס"מ.

גורם כלכלי שיווקי ולא אידיאולוגי
מן הסתם, כיום, רוב ההתארגנויות הקבוצתיות אינן מתגבשות יותר על בסיס אידיאולוגי או על קונספט אמנותי משותף, אלא בעיקר על בסיס מחשבה פרקטית – כוח כלכלי שיווקי, וכדי להיכנס לתודעה, לבלוט ולעלות על מפת האמנות המקומית. כך למשל, מטרתם המוצהרת של חברי אגריפס 12 היא ליצור מקום שבו יוכלו להציג בלי תיווך של גורמים חיצוניים. אמנות נטו. ללא מניפסטים, קונספט ואידיאולוגיה כלשהם. אם כי בדבריו של דורון ליבנה (בעת שיחתי עימו) היה ניתן לשמוע נימי רצון כן ש"אגריפס 12" בכל-זאת תפעל על פי בסיס אידיאולוגי משותף כלשהו.
נימה שנשמעה גם בדבריו של האמן מיכאל לב-טוב, בראיון עיתונאי שנתן בזמנו לרגל פתיחת הגלריה השיתופית אגריפס-12: "אין לנו הכרזות גדולות. יש מלים צנועות, שיתוף פעולה פשוט. התקופה שלנו לא מתאימה להכרזות גדולות. אני מאוד אוהב את התואר 'שיתופי'. היום, כשאומרים 'קואופרטיב' חושבים על הקו-אופ, אבל פעם זה היה חזון הומאני חשוב, שאני מקווה שיחלחל גם אצלנו".



תגובות
מחפשת תשובה על יוצר שתמונתו ירשתי פלי בוטניק  19/01/11 01:31:57
לאחרונה ירשתי תמונה מהורי בעלי שאהבו לנפוש כל קיץ בעיר צפת. שם לדעתי רכשו את התמונה צבעי מיים בסגול כחול שם האמן החתום: מרדכי חיין או חיים לא ברור. האם היה ידוע שם בסביבה או האם ידוע לכם שם אמן דומה אודה לכם אם תענו לי פלי בוטניק רחובות feli.butnik@gmail.com
קבוצת אמנים גילה א. ספיר  16/08/08 05:53:52
אני רוצה להצטרף לקבוצת אמנים במטרה להציג ולהחשף יותר. אני תושבת הפריפריה בדרום ורוצה לפרוץ לעיר הגדולה.מה עלי לעשות?
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד