לדף הבית


ורנר בראון - דור המדבר של הצילום בישראל, צלם אמן


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
21/01/2007



בשל נסיבות טובות וראויות, מצאנו לנכון לכתוב גם על מי שהוכתר: "הצלם האגדי" (ב"על המשמר" ז"ל), "צלמה הירושלמי של ירושלים", "מצלמי דור המדבר", "אבי הצילום התת ימי של ישראל", "מראשוני צלמי האוויר אשר פילס את הדרך לאחרים" (כדובי טל ומוני הרמתי)", "מדור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל", "הצלם שבהשפעתו אני מצלם" (לדברי הצלם אלכס ליבק) ועוד כהנה וכהנה כינויים וביטויי שבח ופירגון שממטירים לעברו, ואשר מדגישים את האהבה, ההערכה והכבוד הרב שרוחשים לאיש ולאמן-צלם - ורנר בראון.

שתי סיבות מצוינות
כדי לכתוב על ורנר אין צורך בסיבות, אם כי תערוכת הצילום "בין גבולות המרחב לגבולות המקום" שורנר בראון משתתף בה, והמוצגת במוזיאון לצילום בתל חי (נפתחה ב- 16 ספטמבר 2006 ותינעל בחודש הבא); והתערוכה "ארבעים שנה למשכן הכנסת" (תתקיים למשך שלושה חודשים) ובה מוצג חלק נכבד מצילומיו בכנסת; משמשות שתי סיבות מצוינות נוספות לערוך כתבה על ורנר ועל יצירתו.
ורנר בראון עומד בשורה אחת עם ותיקי הצלמים הישראליים החשובים ביותר כדוד רובינגר, בנו רותנברג, פטר מירום, מרלי שמיר, זולטן קלוגר, דוד חריס, מיכה בר-עם, עמירם ערב ואחרים. מבחר מצילומיהם של צלמים מעולים אלה מוצג במוזיאון בתל-חי.
ואם נתמקד לרגע בתערוכה זו: "מחקרה של ד"ר רות אורן (מאוניברסיטת חיפה), הינו הבסיס לתערוכה חשובה זו, שמתמקדת בתצלומי גבולות ונוף. התערוכה דנה בשניות שמאפיינת את השיח היהודי/ציוני על אודות ארץ-ישראל, איכותה, גודלה וגבולותיה, המגולמת בתצלומי הנוף של התקופה".

דור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל
לרגל התערוכה, כותב האוצר זאב הרץ על ורנר בראון וצילומיו באופן ממצה ורגיש:
"הצלם הירושלמי ורנר בראון מתעד את החיים בארץ משנת 1947.
הוא שייך לדור המייסדים של הצילום העיתונאי המודרני בישראל. למרות שהסגנון שלו ישיר ותכליתי, מבטאות עבודותיו שילוב של להט חושים עם רגישות מעודנת לאור ולצבע.
מכורח הנסיבות, עבודותיו מהשנים הראשונות הן בשחור לבן, עם הופעת הצבע בעיתונות הוסיף גם הוא צבע ביצירותיו. כל צילומי האוויר, הצילום התת ימי וצילומי הנוף המאוחרים יותר צולמו בצבע.
ורנר בראון האמן מסרב להסביר את עבודתו. הוא אינו משתמש באפקטים ולא בפעלולים בחדר החושך. עבורו הצילום הוא החיים, צורך טבעי וחיוני כמו אויר לנשימה.
ורנר בראון נולד בשנת 1918 בנירנברג, גרמניה. הוא נמלט מגרמניה ב-1937, תחילה לדנמרק ואחר כך לשוודיה. ב-1946 עלה לארץ, התיישב בירושלים והצטרף להגנה. משנת 1949 בראון הוא צלם עיתונות. עובד עבור סוכנויות צילום זרות, יוצר סרטים, כרזות וספרי צילום".

גוף עשיר של צילומים
כאשר בשנת 1989מוזיאון ישראל העניק לו את פרס "אנריקה קבלין לצילום", נכתב בנימוקי חבר השופטים: "ורנר בראון הוא אחד מצלמי העיתונות בארץ. מאז שהגיע לישראל, תרם רבות לתחום זה של הצילום ויצר גוף עשיר של צילומים בפעילות מקצועית המשתרעת על עשרות שנים. הוא תיעד את נופה הטבעי, החברתי והאנושי של הארץ, בצילומיו הרגישים והאיכותיים. הוועדה החליטה פה אחד להעניק לורנר בראון את פרס אנריקה קבלין לצילום לשנת 1989, כאות הוקרה על מפעל חיים ועל תרומתו לצילום העיתונאי והתיעודי בישראל." על החתומים: פרופ' חנן לסקין והאוצרים ניסן פרץ ויגאל צלמונה.
ב"סטודיו" כתב העת לאמנות, כותב הצלם, החוקר והעורך גיא רז: "בראון שייך לדור הצלמים "הייקים" שהגיעו לארץ בתחילת שנות ה-30 עם עליית הנאציזם. הוא אמנם הגיע ארצה רק ב-1946 אך באופיו הצילומי, הקפדן, אין ספק שהוא חבר של כבוד ב"דור המדבר" של הצילום המקומי."
כשאני שואל את ורנר: "מה אתה אוהב לצלם יותר מכול?" הוא אומר לי בפסקנות מבלי לחשוב פעמיים: "אני אוהב לצלם!"
ובמילים אחרות: בכול נושא שורנר יצלם המניע אותו הוא אך ובעיקר האהבה לצילום, נקודה.
ואכן דפדוף בצילומיו הרבים מספור, מראה גיוון רב ופריסה רחבה של נושאים: צילומי עיתונות דוקומנטאריים (שהפכו מזמן לתיעוד היסטורי יקר ערך!), צילומי אוויר, צילומים תת ימיים, צילומי סקי, צילומי נוף וטבע מרהיבים וקסומים, נופי אדם וחברה - בנגיעה אנושית מלווה בנימה דקה של הומור, דיוקנים ועירומים רגישים ומעודנים, ובעצם הכול; דומה והוא היה רוצה לכבוש במבטו-האישי, דרך המצלמה, עולם ומלואו. מצלמתו היא חלק בלתי נפרד מגופו, דרוכה תמיד כדי לצוד רגעים מיוחדים וייחודיים בעת התרחשותם.
הוא מגלה: "כאשר צילמתי אירוע כלשהו וה"פילם" (הסרט) היה נגמר לי, העדפתי להסתלק מהמקום תיכף ומיד, כדי שלא אצטער חלילה שהחמצתי איזו סצנה מבלי שיכולתי לתפוס אותה במצלמה".

משחקי אור
הנך מתקשה למצוא קו סגנוני אחיד לצילומיו. ורנר הוא כמו ילד סקרן אשר כל דבר מעניין אותו. והסיפורים קולחים. מספר דוגמאות: "לא היה לי כסף עבור טיסות פרטיות כדי לצלם מהאוויר, לכן, כשהזמינו אצלי צילומי אוויר זאת הייתה הזדמנות בשבילי "לגנוב" גם כמה "צילומים פרטיים" עבור עצמי. "אהבתי עצי זית (נושא ספר צילומיו הראשון) ומהם עברתי לאהבות אחרות של נוף וטבע". "כשפגשתי את החבורה הצרפתית של ג'ק קוסטו, ב-1952, באילת, הם צילמו אז צילומים תת-ימיים בים-סוף, הם אלו אשר לימדו אותי לצלול; כשראיתי את הנוף מתחת למים, מיד נדבקתי בחיידק הצילום תת-הימי; את ה"מצלמה תת-הימית" הראשונה שלי הרכבתי יחד עם בני (דני) כשאנו נעזרים בפנימית של גלגל-מכונית; בהמשך רכשתי את ה-ROLLEI-MARINE המקצועית; ואחר-כך NIKONOS , בעבור ענת (רעייתו, שגם היא צלמת בזכות עצמה!).
כשאני מתעקש לשמוע ממנו בכל-זאת על קו מנחה כלשהו העובר כחוט השני לאורך צילומיו – הוא מוכן להתרצות על "משחקי אור" בלבד.

האמנות ה"ייקית" בישראל
המפגש עם ורנר בראון, נופל לי היטב אל תוך מסע המיני-מחקר אישי שלי באמנות הישראלית. הדבר זורק אור על תרומתם החשובה כל-כך של קבוצת האמנים ה"ייקים" ילידי גרמניה (ואוסטריה) לאמנות הישראלית, ובמקרה דנן – בנושא הצילום.
הנך למד שה"ייקים" הביא עמם עוצמת תרבות אירופאית משמעותית-מאוד לארץ ישראל. באהבתם את האמנות הפלסטית, הצילום, האדריכלות המוסיקה, ספרות ודומיהם, הם ייבאו לארץ עבודה ועשייה אמנותית ותרבותית פורה ביותר. היצירה שלהם הייתה על-פי-רוב מוחשית לחלוטין, חוקרת בעין תוהה ובוחנת, תוך חשיבה רצינית ומעמיקה; בודקת את הנוף הטבעי והאנושי של הארץ, ולדידם: נוף מדברי ריק, ריקני, דוקרני וקוצני מאוד.
רבים מה"ייקים" נאלצו לעלות ארצה בשל הנאציזם. ומיד (כקודמיהם) הם עברו הסבה-עצמית ומטמורפוזה מחשבתית לעבר נושאים כגון: חלוציות אידיאולוגית ומעשית - בבניה ובחקלאות; וזאת, עם מידה גדושה של נאיביות בחזונם, שאיפותיהם ותקוותיהם.
את הדברים הללו ניתן למצוא גם בצילומיו של ורנר. לא בכדי אומר לי ורנר על יצירתו בערך כך: בשביל מה לחפש "אמנות-טריקים" במעבדה, כשהאמנות עצמה נמצאת חיה ונושמת מסביב, מעל (באוויר!), בתוך (הים!), ועל (ביבשה!)? לך האמן ניתנת הבחירה: מה הם הפרטים שתשלוף מתוך סך הכול הזה שמתקיים לפניך? הבחירות שלך הופכות ליצירותיך.
מסתבר שרבים מוותיקי הצלמים בארץ, הם "ייקים" למהדרין, ההסבר לכך נעוץ כנראה באהבת התרבות שלהם וברצונם להנציח דברים למען העתיד; בנוסף, מתלווים לכך תכונותיהם הידועות: סבלנות, עומק, רצינות, קפדנות, מקצועיות, סדר ויכולת טכנית מובהקת. ניתן להוסיף לכך גם סממנים פסיכולוגיים מקומיים שנוצרו עקב קושי בהתבטאות בשפה וכתוצאה: חוסר בתקשורת מילולית, ובגינו - "הסתתרות" מאחורי המצלמה וביטוי דרכה.

 

זכות דיבור לצילומים
בשינויים קלים, הניתוח הזה בהחלט יכול להיות מושלך גם כלפי ורנר בראון שהוא איש חזק, הרפתקני ושורד, ומאידך די מופנם.
אגב, השיחה עימו מתנהלת תוך דרבונה השוטף של רעייתו, ענת רותם-בראון, שכן משפטיו של ורנר הם קצרים, חסכניים, תמציתיים, תכליתיים, והיא מעניקה להם את הערך המוסף.
כאשר אני מסתקרן ושואל את ורנר: האם גם לו כ"ייקה" היו בעיות הסתגלות והתאקלמות בארץ? הוא עונה לי חד משמעית: "לא הייתה לי שום בעיה עם הנוף, הטבע, האקלים והתרבות המקומית, אך כן עם השפה. ולכן, פה ושם נוצרו קצרים בתקשורת ובהבנה עם הישראלים וכוונותיהם".
בדבריו אלה הוא חורג במקצת מהטיעון "ההיסטורי" שסובר כי "הייקים" סבלו בארץ מהכול: מהאקלים, מהשממה, מהזרות והמנוכרות המקומית, מה"חוסר תרבותיות", ה"התנהגות לבנטינית", מה"צעקנות הרעשנית", ה"ציניות" וה"עוקצנות" של הצבר בפרט ושל הישראלים בכלל.



תגובות
שאלה לדני בראון עמיה  07/10/08 05:17:20
אני רוצה לפרסם תמונה של אביך. איך אפשר ליצור קשר איתך או איתו בהקדם האפשרי? תודה, עמיה.
שלום דני בראון  05/10/08 02:46:26
אני אותו נער שאתה זוכר אבי כרגע בחופשה ביוון יחזור אחרי החגים השנה חגגנו לו יום הולדת 90 קשה לשמור איתו על קשר, שמיעתו חלשה גם עקב הצלילות
החלום הרטוב של ורנר בראון ד"ר יעקב דפני  20/08/08 04:07:25
את בראון פגשתי עוד בשנות הששים, בהיותי מדריך פקח מטעם החב' להגנת הטבע בשמורת הטבע באילת. הוא היה הצלם התת-ימי הראשון בארץ, ומפגשיי עימו היו לי חוויה מעניינת, שכן היה נדיר למצוא באותה תקופה אנשים שהים היה בשבילם יותר מאמבטיה לטבילה. אהבתי את יחסו לים, וסיפרו ה"הים האדום כחול במעמקיו" היה ספר הצילומים הראשון שהוקדש לים סוף. לימים איבדתי קשר עימו - אני יצאתי ללמודי ביולוגיה בתל אביב וכששבתי לאילת כבר לא מצאתי אותו כאן. ידעתי שבנו דני, שזכרתי אותו כנער, המשיך לצלול. בינתיים למדתי, כתבתי ספרים - "מפרץ אילת מים סוף עד סופו" ולאחרונה את "שוניות האלמוגים של אילת במבט אופטימי" אז אם הוא קורא את הכתוב, אשמח מאד לשמור עימו על קשר .
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד