לדף הבית


חדווה שמש - דיוקן


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
12/01/2007

מנהלת "הגלריה החדשה" באצטדיון טדי דיוקנה של אמנית ואוצרת ירושלמית למהדרין

כהמשך למסע המיני-מחקר שלי בנוגע לאמנות ישראלית בכלל ובירושלים בפרט, תחנתי הבאה הייתה באופן הכי טבעי (לי) אצל האמנית והאוצרת חדווה שמש, אשר מנהלת ביד רמה ואוהבת את ה"גלריה החדשה" שבאצטדיון הכדורגל "טדי". חדווה שמש היא מוסד-ירושלמי אמיתי בפני עצמו. היא פועלת ללא לאות, כמעט באופן "אובססיבי" למען שהאמנות תישאר בעיר ולא תעלם לה על כביש מספר 1 בדרכה החד-סטרית לתל-אביב. חדווה עצמה מתגוררת בעין כרם. יוצרת, אוצרת ועוסקת בתפקידים ציבוריים רק ובעיקר בירושלים.
יש לה דעות מוצקות וחד משמעיות לגבי האמנות הישראלית, אך היא מעדיפה לומר את דבריה במעשים יומיומיים, ובייחוד בעיר ירושלים!
"הגלריה החדשה" היא הגלריה היחידה בעולם שממוקמת באצטדיון כדורגל. מיקומה של הגלריה יכולה להפגיש להלכה שתי "תרבויות": את תרבות ההמונים - כדורגל, ואת האמנות הפלסטית. האם מפגש כזה הוא חזון אחרית הימים?
אני זוכר שכאשר פתחו חגיגית את הגלריה בתערוכתה הראשונה, כל קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים והנהלתה השתתפו בחגיגה יחד עם כמה וכמה מהאוהדים. על פני כולם הייתה שפוכה ארשת הנאה זחוחה מהסיטואציה הזו שהם לקחו בה חלק. לא היה כביר לו אלפי צופי הכדורגל באצטדיון טדי היו מתפנים לראות גם אמנות המתרחשת ממש מתחת למושביהם באצטדיון?!
מבנה "הגלריה החדשה" מהווה למעשה כ-ארבע עשרה יחידות סטודיו קטנות, שבהן פועלים אמנים צעירים בתחילת דרכם (רובם בוגרי "בצלאל"), כשהחלל-המרכזי הגדול של המקום משמש כגלריה לאמנות. בגלריה מוצגות תערוכות של אמנים צעירים מירושלים ושל אמנים אורחים מכל רחבי הארץ והעולם, אמנים ידועים, בלתי ידועים וכאלה שנתגלו "בגלריה החדשה".

ניסיון לפענח את דיוקנה של חדוה שמש
אם ננסה לפענח את דיוקנה הפנימי והחיצוני של חדווה שמש, נמצא שהנושא מורכב מאוד. חדוה דמות בעלת משקל וחשיבות משמעותיים בנוף ובהוויה של האמנות שנעשתה ונעשית עדיין בירושלים; כאמנית, אוצרת, ונושאת תפקידים ציבוריים, היא פעלתנית ללא הפסקה. במאפיינים הבולטים שלה - חוסר-שקט תמידי, היפר אקטיביות ווורקוהלית; אישה לוחמת ומעורבת פוליטית בדרך האמנות, הרגש והאינטלקט. רגישה כמו סיסמוגראף- אנושי אכפתי: ערה לכל שמץ של התרחשות שיש בה לדעתה, פגיעה, עוול, עושק אי-צדק או חוסר שוויון, הן במישור מציאות ההוויה המקומית שלנו והן בהתייחסות למתרחש בעולם. והדברים באים אצלה לידי תגובה מיידית - אם זה דרך יצירת האמנות-האישית שלה ובהשתתפות בתערוכות-פוליטיות, כאמנית וכאוצרת; ואם בפעילותה ציבורית – כתיבת מנשרים פרי יוזמתה, חתימה על מנשרים שאחרים יזמו; לוקחת חלק בהפגנות; כמו כן, היא מקימה מדי-פעם אתרים באינטרנט (המתייחסים להיבטים פוליטיים אלו ואחרים) דרכם היא קוראת לאמנים ואנשי תרבות בארץ ובעולם לגלות מעורבות אישית ואמנותית. אל הנושאים הללו היא מביאה מטען אישי רב עוצמה של רגישויות, בהיותה בת לניצולי שואה.
אותה תהיה-רבתי לגבי דמותה המורכבת של חדווה ניתן למצוא גם במאמר של ד"ר גדעון עפרת לקטלוג תערוכת-המיצב של חדווה שמש, Machla.B@zawiszy24.lodz.p "חיפוש של זיכרון" - תערוכה שהתקיימה בשנת 2004 בבית האמנים, ירושלים. עפרת כותב בפתיח המאמר שכותרתו "פרסונה או ה E- MAIL הגנוב" : "בעצם הן שלוש: חדווה שמש, פרידה רובין ומחלה בר. חדוה (שם ישראלי כפוי), שמש (שם משפחה של בעל קודם) – זהות פיקטיבית, הוויה ושם הזרים זו לזה וזה לזו. חדווה שמש – דמות בדויה המבקשת אחר ישותה האבודה, בארכיוני פולין היא תרה אחר פרידה רובין – אחר אותה ילדה פולניה שהייתה, ואשר נולדה בישראל כ"חדוה". חדוה היא האפר של פרידה, עקיבה המפשפשת בגנזכים אחר צעדה המקורי, שלעולם נגוז בין המסמכים ותלי הזיכרון"...

מגוון תפקידים ציבוריים
למרות היותה אמנית פעילה ומוכרת אשר השתתפה בעשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות, למרות עשרות תערוכות שהיא אצרה ולמרות פעילותיה ותפקידיה הרבים של חדווה, באופן מתמיה, כאשר חיפשתי כתבות ומאמרים רלבנטיים שאוכל להיעזר בהם לצורך מאמרי זה, לא מצאתי הרבה. כששאלתי את חדוה לפשר הדבר – היא סננה משהו (באי-רצון בולט לענות) : "אני טובה ביחסי ציבור של אחרים, מאוד חלשה ביחסי ציבור של עצמי".
ורק כדי לסבר את העין, במקצת ממגוון הרב של תפקידיה ציבוריים של חדווה: בשנות השבעים עבדה במוזיאון ישראל, ובמרכז תרבות העמים לנוער שם שימשה בתפקידי הדרכה וניהול. 1980-1995 יושבת ראש אגודת הציירים והפסלים בירושלים, ותוך כדי עסקה בקליטת אמנים עולים יחד עם משרד הקליטה. חברה בהנהלת קרן גלבר לאמנים חדשים. בשנות השמונים לקחה חלק בוועדה של אמנות לעם ובמועצה הבינלאומית של UNESCO למעמד האמן. החל משנות השמונים נציגת ישראל בAIAP הפדרציה הבינלאומית של ארגוני האמנים של UNESCO. מזה למעלה מחמש שנים אוצרת את התערוכה השנתית של מינהל הסטודנטים העולים, של משרד הקליטה – מדריכה אמנים צעירים בכל הנוגע לקליטתם במוסדות ההשכלה בארץ.

דאגה ומסירות לאחרים
את דאגתה לאחרים, אני מכיר אישית וגם שומע בשיחותיי עם האמנים ומפי הצעירים שיוצרים בסדנאות "הגלריה החדשה" בפרט. הם מספרים לי שהם חשים כלפיה כמו הייתה "אימא-אמנות מאמצת"; זו אשר מסייעת להם בתחילת דרכם האמנותית בשעה שהם מגששים את צעדיהם הראשונים. חדוה משתדלת בעבורם אצל עיריית ירושלים; מחפשת מבנים ציבוריים זנוחים בירושלים שניתן להפכם לסדנאות-יצירה. כך למשל, היא מספרת בהתרגשות רבה על תחנת הרכבת הישנה בירושלים, כשברעיונה-חזונה - ניצול קרונות רכבת שישמשו לסדנאות-יצירה במתחם התחנה.
הרצון של חדוה לתרום מניסיונה הרב לעזור לאחרים , גובר על סלידתה הבלתי רצונית (כמעט!) ממסדיות. במסירות אמיתית, ביכולת שכנוע ובעוז היא מוכנה לעמוד מול פקידי ציבור ולתווך בעבור אלה שסולדים כמוה מהממסד אך נזקקים לו. אם מדובר בקבוצות אמנים או אם באמנים פרטניים אשר מחפשים סביבת עבודה וסטודיו ליצירה, אולמות תצוגה בלתי מסחריים, מלגות, קרנות, הנחות, ותקציבים לצורך מימוש יוצר ויצרני של רעיונות והתנסויות, אם רוצים להפעיל יוזמות ותוכניות יצירה תרבותית ואמנותית, חדוה היא הכתובת. בין השאר, חדווה מטפלת בקבוצת אמנים עולים חדשים ומעניקה להם את הדחיפה האמנותית הרצויה, ובכך עוזרת להם להתגבר על הניכור המאפיין מקום חדש וקוצני כישראל.

אוצרת של ניגודים
ואם יש מי שטוענים שסצנת האמנות בירושלים צומחת למרות הכול, הרי שגם לחדווה שמש יש זכות. "הגלריה החדשה" באצטדיון טדי, מצטרפת לשורת שמות גלריות ופעילויות אמנות חשובות שנולדו להן ממש לא מזמן בירושלים, כ"וונטה", "ברבור", "אגריפס 12", "הערת שוליים" של קבוצת "סלמנקה"; המשיקים למוסדות וותיקים יותר כבית הספר לצילום במוסררה, בית האמנים, סדנת ההדפס, גלריה ארט ספייס, הגלריה במשכנות שאננים ואחרים.
חדווה טורחת לאחות בתערוכות שהיא אוצרת בין ניגודים וסתירות-אסתטיות, תצוגות המבליטות חיבורים שונים ולפעמים משונים. היא קושרת בין אמנים יהודים ומוסלמים; בין ערבים-ישראלים, פלשתינאים, וישראלים-יהודים; בין אמנים צעירים ומבוגרים; בין עולים חדשים וצברים ישראליים; בין גלות והוויה מקומית; בין אמנות ירושלמית לתל-אביבית; בין אמנות חוץ ואמנות מקומית; בין אמנות חברתית פוליטית לבין אמנות אסתטית לשמה; בין כיעור ליופי; בן גבריות לנשיות; בין פרט לקבוצה; בין יחיד למשפחה; בין חוסר זהות לזהות; בין מקום למקום; בין עבר להווה; ומציגה יצירות אמנים הנעשות באמצעים וחומרים שונים, משונים (ואף ביזאריים לפעמים).

ולסיום - במקום ראיון ושיחה, יצרתי הפעם היכרות חתך-עומק עם דמות אמנית ואוצרת ירושלמית שורשית. דמות שפועלת הן מאחורי הקלעים והן בחזית הטריבונה (תרתי משמע) לטובת האמנות הישראלית בכלל והירושלמית בפרט. חדוה שמש, אשר מאמינה עדיין כי בשל סדנאות, מקומות תצוגה נאותים, התארגנויות קבוצתיות, חיבוק-חם אמיתי ואוהב (גם של הממסד!) האמנים יעוגנו למקום, ואולי ייצרו בירושלים סצנת אמנות ייחודית המקבילה ואף עולה על זו שנעשית בתל-אביב.
 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד