לדף הבית


המחלקה לאמנות בצלאל 2006


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
01/01/2007

מיני מחקר וראיון עם עדו בראל - ראש המחלקה

מפגש עם ראש המחלקה לאמנות ב"בצלאל", האמן עדו בר-אל

"בצלאל" – חשיבה פרקטית, ישראליות ו"פזילה" החוצה
"עם כל הכבוד לאידיאולוגיות, גם המוסד "בצלאל" נמצא בעיצומה של מלחמת קיום - תחרות קשה ומחריפה בין מוסדות-האמנות השונים. מה שדורש מאיתנו חשיבה פרקטית בשאלה: איך להמשיך ולסחוף אלינו ל"בצלאל" את מיטב כוחות תלמידי-האמנות הקיימים בארץ. כל מוסד מעוניין להשתבח בתלמידיו, לצערנו חלק הארי של הצעירים מתקיים מחוץ לירושלים, ועיקרם בגוש דן. זה מה שהיווה את אחד השיקולים המרכזיים שלנו בהחלטה להציג את תערוכת סוף השנה של בוגרי בצלאל 2006, בטרמינל הישן של שדה התעופה בן-גוריון. נכון שמבחינה אידיאולוגית אולי היה נכון לקיים את התערוכה בירושלים עצמה, שהרי מדובר בחגיגות מאה שנים להקמת "בצלאל" בירושלים, אבל היכן היינו משיגים את אותם 80,000 מבקרים שנכחו בתערוכה? נכון, קשה היה לקלוט בעין את כל היצירות בתוך הרעש הוויזואלי של הטרמינל הענק, אבל לעומת זאת, התלמידים זכו לחשיפה-רבתי עצומה"!
אלו הם רק מקצת הדברים שעלו בשיחה עם עדו בר-אל ראש המחלקה לאמנות בצלאל. חלקים נוספים מהשיחה אביא כמובן בהמשך.

תקציר ביוגראפי של האמן עדו בר-אל ומשהו על יצירתו
עידו בר אל, נולד בתל אביב ב1959. למד ב"בצלאל", אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים בשנים 1980 - 1984. לימודי תולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1985. זוכה פרס ע"ש א. אלחנני לבוגר מצטיין של המחלקה לאמנות "בצלאל", 1984ב.1987, זכה בפרס ע"ש ביאטריס ס. קולינר לאמן ישראלי צעיר, "מוזיאון ישראל", ירושלים. ב1988, בפרס שר החינוך והתרבות לאמן צעיר. ב1996, בפרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתחומי האמנויות הפלסטיות לשנת תשנ"ו. חתן פרס סנדברג של "מוזיאון ישראל" לשנת 2006.
עדו בר-אל נחשב כאחד הציירים המשפיעים והמרתקים ביותר שפועלים בישראל שמרבה להציג במוזיאונים מרכזיים באירופה ובארה"ב (והציג תערוכות יחיד בגרמניה, פינלנד ולאטביה), ובימים אלה הוא משתתף בתערוכה בינלאומית במוזיאון המלכותי באנטוורפן.
בתערוכתו האחרונה בגלריה גורדון, בתל-אביב, שהתקיימה החודש וננעלה ב 8.12.2006
הוצגו עבודות מרכזיות מעשרים השנים האחרונות, ובכלל זה עבודות רבות שלא הוצגו מעולם בארץ. התערוכה כללה עבודות מוקדמות על נייר משנות השמונים, ציורים על גבי שלטים הממחיזים מאבק כוחות בין הסימן ובין הכתם, ועבודות מופשטות מן השנים האחרונות.
ציטוט מתוך הקטלוג: "ציוריו של בר-אל מנסחים עמדה מובהקת המתבוננת במדיום הציור וביחס שבין האמנות הישראלית והעולמית. בר-אל, שהחל לפעול בשנות השמונים, נתפס כממשיך טבעי של המופשט הישראלי וחוליה מהותית במחשבה על ציור ישראלי. יחד עם זאת, כאמן המרבה לפעול ולהציג בחו"ל הוא מתכתב באופן מסקרן ועמוק גם עם ציור מופשט אירופאי חדש".

מיני מחקר
תוך כדי השיחה עם אמיתי מנדלסון האוצר החדש לאמנות ישראלית ב"מוזיאון ישראל" (במאמר "אמיתי מנדלסון: התחלות חדשות ושני פנים של האמנות הישראלית",) עלו נושאים מהותיים מרתקים הקשורים לאמנות ישראלית בכלל, ובהקשר לירושלים בפרט. התעוררו שאלות ותמיהות מסקרנות רבות כגון: אילו יצירות ניתן לשייך ל"אמנות ישראלית"? האם באמת קיימת "אמנות ישראלית" טהורה במשמעויות של סגנון ומאפיינים ישראליים מקומיים ואזוריים מובהקים? האם אמנות ישראלית היא פונקציה של המקום בו היא נעשית? ובהקשר של ירושלים – האם ירושלים איבדה את מקומה המרכזי בתוך האמנות הישראלית? האם קיימת רק אמנות תל-אביבית (כפי שכמה וכמה מהעוסקים באמנות והסובבים אותה טוענים)? ועוד שאלות רבות אחרות אשר צצות בשיחות השונות הדנות בנושא.
כדי לקבל מענה לשאלות הללו החלטתי לצאת מסע-חקר, דרך מוסדות אמנות המתקיימים בירושלים (מוזיאונים גלריות, אקדמיות ומסגרות הוראה, דרך אוצרים ואמנים ירושלמים ואחרים).
באופן טבעי, אחרי "מוזיאון ישראל", התחנה הבאה היא "בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים", מוסד וותיק שהכשיר חלק ארי של אמני העבר-הישראלי שלנו ומכשיר את אמני העתיד. ובמפגש עם האמן עידו בר-אל, אשר משמש כראש המחלקה לאמנות.

שלושה קטלוגים והארה
ואתחיל דווקא מהסוף: לאחר שיחתנו, עדו בר-אל העניק לי במתנה שלושה קטלוגים של תערוכות בוגרי בצלאל בשנים 2003, 2005 , 2006 (אמנם לא קיבלתי את קטלוג 2004, אך כיוון שבשלוש השנים האחרונות סקרתי את תערוכות הבוגרים של סוף השנה, יכולתי למלא את החסר).
עיון מעמיק בקטלוגים הללו גרם לי להארה ולטעינת התובנה שלי, כשלמעשה הקטלוגים היוו עבורי כעין דגם ואיור ויזואלי מלא של השיחה (החווייתית!) שהתקיימה בינינו.
ולפני שאסביר את דברי, אני חייב קודם כל לציין שההתבוננות בקטלוג תערוכת הבוגרים - 2006 הייתה עבורי חוויה מתקנת ומכוננת. סופסוף התאפשר לי לחזות בעבודות התלמידים, אמנם בהעתקים-מצולמים בקטלוג, אך באופן נקי, ללא הפרעות חזותיות. כך יכולתי "להכיר" את התלמידים אחד לאחד. כפי שכבר כתבתי בזמנו, הרי בתערוכה עצמה, שהתקיימה בטרמינל 1 בשדה התעופה בן-גוריון, היה מאוד קשה להתחבר וליהנות מהיצירות. דווקא הקטלוג "החזיר את הצבע לפניהם" של הבוגרים ויכולתי להתמקד בעבודותיהם, להכירן ולחוותן מחדש, ואף ליהנות מכמה מהן, באמת ובתמים.
התבוננות ביצירות המאיירות את שלושת הקטלוגים, מגלה למתבונן שהחל מ-2003 ועד היום, מה שיכול היה להתפרש כמאפיינים ישראליים - היסטוריים, גיאוגרפיים, אקלימיים, חברתיים, אתניים, לאומיים, מדיניים, מקומיים ואזוריים - הולך ומתמעט בכל שנה. במקום "ישראליות" אתה רואה ביצירות חיטוט וחיבוט עצמי-אישי, כעין פסיכואנליזה-ויזואלית עצמית של היוצר ותחושותיו, התעסקות במשמעויות של כתם, צורה, צבע ותפיסה מושגית. יותר ויותר השפעות חיצוניות של אמנות עכשווית אוניברסאלית, ופחות ופחות התכתבות פנים-ישראלית. גם השימוש בחומרים ואמצעים עוזב את "דלות החומר הישראלית" ועובר לחומרים ואמצעים "עשירים" ואוניברסאליים יותר כגון: בד, צבעים, פלסטיק, פלסטלינה, גומי, סיליקון, זכוכית, רדי-מייד, צילום, מקרן, וידיאו, סאונד, מחשב, עיבוד דיגיטאלי, מיצב, מיצג, וכו'.

פזילה החוצה
את הפזילה הזו החוצה, אל העולם מחוץ לישראל, היה ניתן לחוש ולהבין ביתר שאת בתערוכת סוף השנה 2006 של בצלאל; את הסמליות לכך ניתן לייחס לעצם התצוגה בטרמינל שדה התעופה בן גוריון, שמהווה שער הכניסה והיציאה האווירי של מדינת ישראל. המוצגים בתערוכה התמזגו להם עם לוחות ומוצגי הפרסום שבתוך הטרמינל הישן ויצרו ליצירות מעין מסגרת של אמנות פופ אמריקאי ואירופאי, כשברקע, נראו דרך החלונות הגדולים נחיתות והמראות של מטוסים.
מגמת הרצון להתמזגות עם האמנות מחוץ לישראל באה לידי ביטוי בולט נוסף בתצוגה מקבילה לזו המרכזית, ואשר נקראה "טובין להצהרה". תצוגה זו הוצבה בקומת הכניסה של טרמינל 1, באזור שבו היה "המסלול האדום והירוק" של רשות המכס, שם הציגו סטודנטים אורחים מבתי ספר לעיצוב ואמנות בעולם לכבוד מאה שנים ל"בצלאל": שלושים וחמישה אמנים נבחרים מחו"ל שסיימו את לימודי התואר השני השנה ב- ארבעה עשר בתי ספר לאמנות מהמובילים בעולם (ביניהם אוניברסיטת קולומביה, גולדסמית' קולג' בלונדון, בוזאר בפריס והאקדמיות לאמנות בפרנקפורט, איסטנבול, שטוקהולם, פינלנד והולנד), שהציגו את עבודותיהם לצד עבודות בוגרי התואר השני ב"בצלאל", ובנוסף התקיים יום עיון בהשתתפות מנהלי תכניות ומרצים מהאקדמיות בחו"ל שלקחו חלק בתערוכה.

מה הם הגורמים לפזילה החוצה?
ואז באות התהיות: האם הפזילה החוצה היא תוצאה הנובעת בהשפעה ישירה של מוסדות האמנות השונים כ"בצלאל" וה"מדרשה"? או אולי מדובר בהשפעת מספר מורים כריזמאטיים אשר השקפותיהם האישיות מקרינות על התלמידים, ואלו מגיבים על-כך ביצירותיהם, או אולי השפעה גורפת של רוח הזמן בישראל, כטרנד משמעותי אמנם, אבל חולף? האם זו אמריקניזציה ואירופאיות גורפת עם גוונים מזרח-אירופאים (של תלמידים שמוצאם ממזרח-אירופה), נופך רציני של המזרח הרחוק, ובנוסף גם אזכורים ההולכים ומתמעטים של סממנים מקומיים ואזוריים? האם פסה דלות החומר שהייתה עד לא מזמן המאפיין של האמנות הישראלית, והפכה לעייפות החומר ושאט נפש מכל סממן שהוא ישראלי, או האם זה ביטוי לייאוש ואכזבה מכל מה שמתרחש בישראל? האם אלו הם פני העתיד של האמנות הישראלית? או אולי זו רק "נסיגה" קלה לקראת התעוררות פתע של מהפכה רצינית, אשר תביא בעקבותיה אמנות ניאו-ישראלית חדשה וטהורה, שתשמש כ"אור לגויים"? בשאלות אלו ואחרות דנו במפגש עם עדו בר-אל.
לבצלאל יש מוניטין טוב וידוע ברחבי העולם. האקדמיה הינה בעלת שם עולמי בכל הנוגע לאומנות רב תחומית. רבים המתייחסים לבצלאל כאל האקדמיה המובילה לאמנות ולעיצוב בישראל ואחת האקדמיות החשובות בעולם. בין הישגי בית הספר נמנה הענקת פרס ישראל בציור ופיסול לאקדמיה בצלאל בשנת 1958; בוגריה כוללים רבים מטובי האמנים, המעצבים והארכיטקטים בארץ ובעולם; וקשה לחלוק על כך שלבצלאל מעמד מכריע במדינת ישראל - היא ניצבת, מאז הקמתה, במרכז השיח התרבותי על העשייה האמנותית בארץ וממלאת תפקיד משמעותי בעיצוב זהותה התרבותית של ישראל.
זוהי רק הקליפה היפה, אך המציאות באקדמיה מכתיבה עבודה סיזיפית אינטנסיבית שיש בה עליות ומורדות. רגעי הנאה בהוראה, לימוד ועשייה אמנותית של המורים והתלמידים כאחד, הנמצאים בתוך זירת התגוששות מחשבתית-יצירתית יומיומית קשה, שאפתנית ותובענית מאוד בכפיפה אחת עם הרבה אגו תוסס ורותח המרוכז בבצלאל.

עדו בר-אל, התייסרות בדרכי ההוראה
שיחה עם ראש מחלקת האמנות בבצלאל, עדו בר-אל, בנוגע לדרכי הוראת האמנות, מגלה אצלו מצבי התלבטויות, חיטוט וחיבוט-אישי עד כדי התייסרות, בנוגע למטרות לימוד וגישות הוראה. שאלות כגון: איך ניתן ללמד אמנות כאשר כל-כך קשה להגדיר בבירור מהי אמנות היום?! אפשר ואפילו די קל ללמד טכניקה או ללמד לצייר ציור, אך מהו הדבר ההופך ציור למעשה אמנות? איך ניתן להשפיע על התלמיד מבלי לפגוע באישיות העצמית והעצמאית שלו?
לדברי בר-אל: "האמנות היא דבר חמקמק, נזיל, שביר וגם חידתי וקסום. אמנות מרחיבה ופורצת גבולותיה כל הזמן ואינה קופאת על שמריה. מדיומים חדשים - כוידיאו-ארט ומחשב לצד המדיומים הקלאסיים כציור פיסול ורישום.
במחלקה לאמנות אנו מאמינים שכשרון - אולי מילה נרדפת לאינטואיציה - אי אפשר ללמד.
אפשר לתרגל ולחדד את האינטואיציות. לתת כלים למחשבה, להחדיר בסטודנט, באמן הצעיר, סקרנות, ספקנות וביקורת אך גם בטחון עצמי ותהליכי חשיבה עצמאיים בעזרתם יתפתח כאמן.
התהוותו של אמן יוצר הינה תהליך מורכב שאת מקורותיו אין לפענח ואת תוצאותיו אין לצפות. מהלך הלימודים בבית הספר לאמנות הינו פרק אחד מוגדר בתוך תהליך פתוח ומתמשך. ללימודים אם כן, שתי מטרות, האחת גלויה והשנייה סמויה. המטרה הגלויה היא סיום מוצלח של מסלול הלימודים וזכייה בתואר אקדמי. המטרה הסמויה היא יצירת ידע אישי ייחודי. בין שתי המטרות אין קשר בר-מדידה ואין תואם הכרחי בזמן. המחלקה לאמנות שואפת להעמיד לרשות תלמידיה את התנאים האופטימאליים להתקדמות אישית לקראת השגת שתי מטרות אלו".

האם אמן נזקק לתואר אקדמי לצורך אמנותו?
בדבריי בר-אל, ניתן לזהות התפתלות מסוימת בניסיונו למצוא צידוק לנושא ה"תואר אקדמי" שמקבל תלמיד בבצלאל בדרך להפיכתו לאמן-יוצר פעיל: "מרחב המחיה הטבעי של אמן אינו במסגרות אקדמיות או מוסדיות, כי אם באותו משחק חופשי של כוחות יוצרים ומפרשים המכונה "תרבות". תהליך הלימודים במחלקה לאמנות נתפס, על כן, כתהליך של מעבר ממעמד של תלמיד, הנמדד בכלים פורמאליים ואקדמיים, למעמד של אמן עצמאי, המודד את עצמו במרחב הרב-שכבתי של המציאות החוץ-אקדמית.
המחלקה לאמנות מציעה לתלמידיה מרחב אקדמי מגוון וגמיש הכולל שני מסלולי לימודים: תכנית לתואר ראשון בת 4 שנים המקנה למסיימים תואר בוגר באמנות (B.F.A), ותכנית תעודה ללימודי המשך באמנות ובצילום ותכנית לתואר שני (M.F.A) המאפשרות למשתתפיה להתמקד בעבודתם האישית במסגרתה של קהילת יוצרים וחוקרים המנהלים שיח ביקורתי ועיוני מתמשך".
יש רבים שטוענים שהאמנות איבדה את הערכים המיוחדים והייחודיים שלה כאשר ניסו להשוותה למעמד אקדמי "אוניברסיטאי", הכוללת קבלת תארים אקדמיים – שהרי יש בנמצא אמנים מעולים רבים שלא למדו מעולם במסגרת פורמאלית ידועה, או אחרים שלמדו במסגרות לימוד אמנות שאינן מעניקות תארים האם בשל-כך ערכו הסגולי של אמן כזה הוא קטן יותר?? האם האמנות לא נמדדת אך ובעיקר על-פי מבחן התוצאה ולא על פי התארים? שהרי - למה ייחשב תארו האקדמי של תלמיד ש"אינו נחשב לאמן מוצלח כל-כך", ולמה ייחשב אמן-יוצר חסר תואר אקדמי, שמאוד מצליח במעשיו האמנותיים?!
אחד מתלמידי בצלאל לשעבר כותב: "למדתי בבצלאל בשנות השישים המאוחרות עת בית הספר הפך לאקדמיה, תמיד טענו שיש בעיה להגדיר אמן בקטגוריה של תואר אקדמי. האם צייר הוא בעל תואר B.A. או M.A. ואולי הוא דוקטור לציור? ומתי מקבל פסל תואר של פרופסור? ברגע שבית הספר הפך לאקדמיה הוא איבד את ייחודו, את חינו, ואת חדוות היצירה של הבאים בשעריו".

טעות ותכנית חדשה לשיקום הטעות
נושא אחר שעלה בשיחתנו – ההעתקה ההיסטורית של קמפוס בצלאל ממרכז העיר להר-הצופים. בר-אל מספר בהתרגשות לא מוסתרת, שבאותה עת בה עברה בצלאל מלב העיר לשוליה הוא היה תלמיד מן המניין, והוא יחד עם קומץ חבריו התנגדו נמרצות לשינוי, ועמדו בכניסה למבנה בצלאל בהר-הצופים כשבידם שלטים הזועקים נגד ההעברה הזו. והוא אומר ברגש רב: ”כיום מבינים כולם שנעשתה טעות. העיר ירושלים ניזוקה קשות, וגם בצלאל איבדה הרבה מחיוניותה האידיאלית. המבנה של בצלאל שהוקם בהר-הצופים הוא מסורבל, בעייתי, ומבחינות רבות הוא מקשה על המורים ועל התלמידים.
ולכן עלתה תוכנית חדשה להקים את קמפוס במתחם מגרש הרוסים, בתקווה שהוא יוקם במהרה בימינו"!
ההחלטה על הקצאת מתחם לבצלאל התקבלה לפני מעלה משנה בוועדת השרים לענייני ירושלים, בעידוד עיריית ירושלים. ההחלטה התקבלה לרגל חגיגות 100 שנים לבצלאל וכדי למנף את החלטתו של ראש העירייה אורי לופוליאנסקי, להחיות את מרכז העיר.
לרגל חגיגות המאה לבצלאל, הוצב שם יעד, להגדיל את מספר הסטודנטים במוסד, ממספר של 1,800, לכ-3,000. בעירייה מאמינים, כי שדרוג התשתיות, השקת הרכבת הקלה, עידוד עסקים והבאת אלפי צעירים למרכז העיר, תחייה אותו ותשלים את שדרוג מרכז העיר תוך שנים.
הבית החדש של בצלאל יוקם על שטח החניה במגרש הרוסים, על שטח של 9,000 מ"ר. זהו שטח שבין בניין העירייה, בית משפט השלום, הכנסייה הרוסית, בית המעצר המשטרתי ומתחם סרגיי. המדינה הגדירה את הפרויקט "לאומי" ולכן הקרקע נמסרה לבצלאל ללא תמורה, דבר שיוזיל את עלויות הקמת המתחם החדש.
הערכת העלויות הכרוכות בפרויקט מסתכמות ב-60 מיליון דולרים. השלמת הקמפוס מתוכננת תוך עשור.
מתכנני הקמפוס החדש, יידרשו ליצור אקלים יצירתי , קירוב של אוכלוסייה צעירה ויוצרת שתביא עמה חיות חדשה. המקום אמור להיות ידידותי לסטודנטים ולמורים, משלב את הסביבה, יעיל וצעיר ברוחו ולא צעקני מידי.
בנוסף, יצטרך האדריכל, להשתלב בקומפלקס ולא לפגוע בכנסייה הסמוכה, בבית סרגיי ובמתחם העירייה.

לחמם את הקשר עם מוזיאון ישראל
השיחה עם עידו קולחת וזורמת מנושא לנושא, פה ושם עולים חזונות ורעיונות שהיה נהדר לו יכלו להתממש. רעיון כזה הוא מציע למשל, בנוגע למוזיאון ישראל: " לא היה נפלא לו היה קשר הדוק וחם יותר בין האקדמיה "בצלאל" ומוזיאון ישראל – קשר של הזנה הדדית. ישנם נושאים משותפים רבים שניתן היה להיעזר זה בזה. לימודי אוצרות, רסטורציה, הדרכה, דוברות, לימוד יחסי ציבור, עיצוב תערוכות, עיצוב גראפי וכל שאר הנושאים החופפים. המוזיאון יכול היה לגייס את הסטודנטים, ככוח עבודה בשכר לאגפים השונים של המוזיאון, להיעזר בהם מדריכים, שומרים, עוזרים בהרכבת תערוכות וכדומה, כך שני הצדדים היו יוצאים נשכרים".

לסיום - שיחה עם ג'סיקה, גאלה פאטורה, תלמידה בשנה א' בבצלאל
כדי שאוכל לקבל התרשמות כלשהי על האקדמיה מצד התלמידים הלומדים בה, בחרתי לשוחח עם ג'סיקה גאלה פאטורה, תלמידה בשנה א' במגמה לאמנות פלסטית.
ג'סיקה היא צעירה יהודיה בעלת אזרחות ארגנטינאית, שמתגוררת כיום בקיבוץ צובא, אשר אימץ אותה בחום רב!. הקיבוץ גם אפשר לה לקבל את אחד המקלטים במקום, שמשמש אותה כסטודיו לתכשיטים בסגנון אינדיאני שהיא מוכרת לפרנסתה; ובנוסף, לצורך לימודיה בבצלאל, הסטודיו משמש אותה ואת כמה מחבריה בבצלאל לשעורי-בית ביצירה. ג'סיקה אומרת שהיא אינה מתרגשת מעומס העבודה הרבה והתובענית שמוטלת על כתפיהם הרכות של תלמידי השנה הראשונה בבצלאל, ולהפך, דווקא מוצאת הנאה בעשייה היצירתית הרבה, המגוונת והאינטנסיבית הזו.
היא מספרת, עם הרבה אור בעיניים: "בסך-הכול ישנם בבצלאל מורים שונים בעלי תפיסות אמנותיות שונות ואף משונות. אם כי ניתן להבחין בשתי גישות הוראה מובילות שבאות לידי ביטוי: האחת ניתן לכנות אותה "אקדמית" - כל התלמידים עובדים על נושא משותף, למעשה, התלמידים מתיישרים עם הקו המנחה של המורה. והגישה השנייה - עבודה עצמאית וחופשית של כל תלמיד על-פי רעיונותיו האישיים; ואז בעצם, המורה מיישר קו עם דרכו היצירתית של כל תלמיד ותלמיד בנפרד. המורה מלבן את הרעיון של התלמיד בשיחה ומציע לו מבחר אמצעי מימוש טכניים, שבהם יכול התלמיד להיעזר לצורך גיבוש רעיונותיו".
לג'סיקה גאלה (...שם שניתן לה על-ידי הוריה, על שם גאלה רעיית סלבדור דאלי!) יש רק מילים טובות לומר על סגל המורים, על איכות הלימודים, על האווירה החברתית הטובה וניכר עליה היטב שהיא אכן נהנית מכל רגע של לימודיה בבצלאל: "אני שמחה שלא ממש מתערבים בדרך שלי ובסגנון האישי שלי (המושפע מאמנות אינדיאנית דרום אמריקאית). ובשעת ביקורת העבודות, אפילו נהנית מהויכוחים הסוערים והקשים עם אי-אילו מהמורים שתפיסת עולמם היא שונה לחלוטין משלי".



תגובות
כתיבה מאוד יפה הדר  03/02/07 05:08:56
נהנית מאוד מכתיבתך והדרך בה אתה מביא את הדברים. תודה.
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד