לדף הבית


"פרחים" - ציורי פרחים באמנות הישראלית


מאת: אנגל גבריאל
תאריך פרסום:
09/11/2006

על התערוכה 2006 / גלריה אנגל

ציורי הפרחים היו מאז ומתמיד נושא אשר אמנים אהבו מאוד את ההתמודדות איתו, הפרחים כנושא מול הצבע ,האור או כדומם במרחב המשלב את כל האחרים.
וכך כאשר בצלאל בן אורי בונה המשכן עבד על מנורת הקנים המשופעת פרחים, שסימלה את הארצי מול הזהב הרוחני, זה המכיל את האור האין סופי.
האור הארץ-ישראלי היווה עבור אמנים, שהגיעו ברובם מארצות החורף, מקור לקושי והם מצאו בנושא הפרחים אלמנט מתקן ומאזן בין האור ובין הצבע. הפרחים הם אלה אשר גישרו בין הצבעוניות המוכרת לבין האור הבוהק והמסנוור שהיה חדש עבור האמנים. דוגמאות לכך ניתן לראות בציור של ראובן רובין "אב ובנו על חמור עם פרחים", ביצירתו של אריה ארוך "פרחים על השולחן", ציורו של ליאון אנגלסברג "צנצנות לנוף", ובציורי צבעי-המים של אנה טיכו ויוסף זריצקי.
בהמשך, כאשר המגמה באמנות עברה לפירוק החומר - גם על ציור הפרחים מגמה זו לא פסחה. צבי מאירוביץ, לדוגמא, מתמודד עם יצירות קוביסטיות דרך "דומם עם פרחים", כאשר הפרחים הופכים לחלק אינטגראלי מהרקע, מפורקים ומורכבים בארגון מחודש .
יוסל ברגנר, כמייצג האמנות הסוריאליסטית היהודית, משתמש בדימוי הכלים השבורים כמייצגים את היהודי השבור שלאחר השואה. כאשר הוא מצייר פרחים הם מסמלים את היהודי החדש - עציץ מושלם בעל רגליים שלמות במרכז הציור, כאשר הפרחים מלבלבים ופורחים בצבעוניות עשירה. הפרחים מסמלים עולם חדש, יפה ואופטימי.
האמנים הנאיביים, שמקור עוצמת היצירה שלהם נובעת מן הצבעוניות והסיפור, ציירו את הפרחים כמרכז היצירה בצבעונית עזה וחושנית, כפי שאפשר לראות בציורו של משה אל נתן ("מלך הפלאפל מירושלים") "פרחים באגרטל". כאן, האגרטל ניצב על הר שטוח, שמא זהו סמל להר סיני, כאשר האגרטל ובו פרחים, נדמה כלוחות-ברית צבעוניים, הנפרשים לנגד עיננו.
גישה שונה ניתן לראות בקרב האמנים שציירו בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שאצלם הציור נושאי מסר חברתי. נפתלי בזם, לדוגמא, מצייר "דיוקן עצמי עם פרח " בו נראה האמן כמחזיק פרח יחיד, חמנייה שחורה: שניהם, הן האמן והן הפרח מצוירים בשחור-אפור על רקע כתום, כמין שירת ברבור של סוף תקופה ואכזבה, חזון אפוקליפטי של סיום דרכו של הסוציאליזם. לעומתו, יוחנן סימון, מצייר כאילו הדרך הקיבוצית לעולם לא תאכזב. הוא מצייר את הפרחים בפנים החדר בסמוך לדמות האם והתינוק, כמייצגי המשכיות הדרך שמשתקפת מבעד לחלון: צמיחה, פריחה והמשפחתיות הקיבוציות החמה.
בקרב אמנים היוצרים כיום, הפרחים הופכים להיות אובייקט. יואב בן דב מציב פרחים היוצאים מתוך לוח פלדה בעלי כותרת אדומים כדם. כאמן שיצירתו יוצאת מתוך ההר והאדמה הוא מעמיד מולנו את הכוח הבוהק של פרחי פלדה, שנקודת צבע הטבועה בהם, מחזירה אותם לדימוי הפרח הטבעי.
אמיר ויינברג, צלם אובססיבי, שצילם את פרח הכלנית במשך שעות במטרה לתפוס את האור העובר מבעד לעלי הכותרת, תוך יצירת מרקם צבעוני של כחול-שמים, אדום-דם ושחור. בשני המקרים הדימוי הופך לשבב בזיכרון הלאומי, כפי שמתבטא בשירו של אלתרמן בבצוע שושנה דאמרי "כלניות".
הצילום של שי זכאי, אמנית אקו-פמיניסטית, מציג אותה שוכבת בשדה כלניות והופכת להיות אימא אדמה שמסביבה פורחים ילדיה בעלי כותרת אדומים על רקע עשב ירוק ומעל שמיים תכולים. מאחוריה נראית טרסת סלעים המפרידה בינה לבין שביל ג'יפים, הפוצע את הפסטורליות והפראיות של הנוף.
מאיר נטיף, אמן המצייר לרוב ציורי טבע דומם, מציג בתערוכה את "קלה", הפרח הלבן בעל עמוד התפרחת הנושא שזרה מעובה צהבהבה, עליה נישאים פרחים נקביים בצורתם, ומעליהם פרחים זכריים, בעצם פרח דו-מיני. האור פורץ מן התפרחת הלבנה והמלכותית, הטיפול מזכיר עבודות של האמנים האמריקאים ג'ורג'יה או'קיף ומפיילטרופ, שאף הם התמודדו עם דימויו של פרח זה כנושא משמעויות מיניות מובהקות.
מלאכי, אמן בן 87, ניצול שואה ויהודי שומר מצוות מרבה לעסוק ביצירתו בנושא המוזיקה. כאשר הוא מצייר פרחים, הם מתוארים כבעלי תפרחת צבעונית העולה מתוך יצירות מוסיקליות, כמחווה להנדל ביצירתו "זיקוקי די נור". זהו ציור שמן על נייר התלוי באוויר והאור עובר מבעד לנייר, מאחורי הציור, כך שהציור הופך להיות תלת-מימדי כפי שהזיקוקים בתפרחתם הם תלת-ממדיים. נעם בן חורין משתמש בצבעים בטכניקה פוינטליסטית,המזכירים יצירות של אלפרד סיסלי בהשראת מוזיקה של ז'אן מישל ז'אר, הוא יוצר פרחים כמעין זיקוקים שהם העוגן השפוי בתוך ההזיה הפסיכודילית המתוארת בציורים.



תגובות
 27/01/13 01:57:52
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד