לדף הבית


סילבר פמלה / מעגלים בחול


מאת: גורדון אירנה
תאריך פרסום:
14/03/2006



האמנות היא ראי הנפש שלי, והיא ליוותה אותי בכל השלבים שנדרשו לי להגיע למקומי במסע חיי, אומרת פמלה סילבר. סילבר היא אמנית אינטואיטיבית. היא יוצרת מתוך עולמה הפנימי, דמיונה וחלומותיה. צבעי-מים כלי הביטוי העיקרי שלה והמונוטייפים מבטאים שאיפה מתמדת להסיר את המחיצות בין החיים לאמנות, בין החוויה החושית, הבלתי-אמצעית, לבין הפעולה המלאכותית של הציור. סילבר עובדת בהשראת הטבע ומתוך הטבע. בו בזמן היא מנותקת ממנו ומהמראות החיצוניים וקשובה לקולה הפנימי ולתהליכים הנפשיים שהיא עוברת. עבודותיה הן מופשטות בעיקרן, אך שולטים בהן מוטיבים סמליים, כמו העין, העיגול והמנדלה, המסמנים נושאים מרכזיים בסדרות השונות ביצירתה, לצד אלמנטים עם רמיזה פיגורטיבית, כדוגמת בתים, עצים, וקווי מתאר של דמויות אנשים וחיות. המוטיבים השונים באים לידי ביטוי בהנחת צבע ספונטאנית.
כל סדרה מעמידה הוויה נפרדת, ובה בעת מהווה חוליה בשרשרת היצירה. סילבר מציירת את הסדרות ללא הרף, חלקן בפרץ אחד מתמשך של עבודה, בעיקר בבקרים, בהמשך ישיר למחשבות וטקסטים אותם היא כותבת במהלך הלילה.
קבוצת ציורים גדולה היא סדרת "המנדלה שיצרה סילבר במהלך שנת 2004, לכבוד תערוכתה שהוצגה במוזיאון דה אגווה בליסבון באותה השנה. היא מורכבת מארבעים עבודות בגדלים שונים, אחדות קטנות במיוחד ואישיות ואחרות גדולות ומונומנטליות. מנדלה בסנסקריט פירושה עולם ומלואו או מעגל מרפא והיא משמשת כסמל למדיטציה, להגנה ולריפוי. המנדלה היא ארמון דמיוני משכנו של בודהא שהוגים בו בשעת המדיטציה הבודהיסטית-טיבטית. המנדלות הבודהיסטיות הן דו-ממדיות ועשויות מנייר, מבד או מחול צבעוני. הפסיכולוג והפילוסוף ק.ג. יונג, אשר הושפע מהפילוסופיה הבודהיסטית, ראה בארכיטיפ של המנדלה את הביטוי האולטימטיבי של האגו ביקום. הוא הגדיר את המנדלה כאחר היסודות הארכיטיפים הרבים שמעצבים את תבניות חלומותינו ודמיונותינו. אבל הוא מובחן לעצמו בכך שהוא אחד החשובים שבהם מנקודת המבט של תפקוד בפועל. הוא בהחלט יכול להיקרא הארכיטיפ של השלמות. (מתוך מנדלה, ק.ג. יונג) בחירת המנדלה אצל סילבר היא תוצר ישיר של עיסוקה במעגל כביטוי לשלמות ובעין כדימוי גרפי ורוחני המאפשרים התבוננות פנימית ובחינה עצמית והמשמשים כייצוגים צורניים למקום השלם.
במהלך השיחות על עבודתה, התייחסה סילבר לפסלת הצרפתייה-אמריקנית לואיז בורז'ואה, שהילדות משמשת כנושא מרכזי ביצירתה, שהצהירה כי ילדותה מעולם לא איבדה את הקסם, את המסתורין ואת הדרמה. גם במוקד עבודתה של סילבר נמצאות חווית הילדות ותחושת המרחב הביתי כמעצבות את זיכרון העבר ואת זהותה כאמנית בהווה. ביצירתה מתקיימת ברית בין הזמנים, שהיא פועל יוצא של החיפוש אחר המראות וההתרגשויות הראשוניות. התמודדותה של בורז'ואה עם הילדות היא מוחצנת, קשה ובלתי מתפשרת, ואילו אצל סילבר היא חווייתית וחלומית, מכונסת ומופנמת. המנדלות הופכות תחת ידיה של סילבר לטקסטורות, לאריגים, לנופים ולעונות השנה. הן נושאות את המתבונן למסע אל מחוזות הילדות של האמנית באפריקה, בשעה שהיתה מציירת אינסוף מעגלים בחולות שליד ביתה בזימבבואה, מבלי להבין, כמובן, את משמעותם הרוחנית, והן מובילות אותו בחזרה להווה, לביתה של האמנית בהרי ירושלים: ... כילדה הייתי מציירת את המנדלות בחול הרטוב ממטרי הגשם של אחר הצהרים בימי הקיץ החמים. יותר מאוחר אני זוכרת שהרגשתי טוב כשהנחתי את צבעי-המים זה לצד זה, צבע הולך עם צבע אחר. כעת, בתקופות של אי-שקט ומצבי אימה, על רקע המציאות סביבנו וההתמודדות האישית איתה, ציור המנדלה הוא עבורי ביטוי טבעי וכלי תרפויטי כמעט.
סדרת העיניים, בדומה לסדרת המנדלה, משקפת תהליך מדיטטיבי לצד חקירה אמנותית. הסדרה, שנוצרה כולה במהלך יום אחד, כוללת שלוש-עשרה עבודות, בהן מופיעה העין בכחולים, בסגולים ובאדומים, במשיכות מכחול עזות ועבות, על סף האוטומטיזם הדאדאיסטי, העוברות מהתחקות צורנית לדקונסטרוקציה ולהפשטה, עד שלבסוף הופכת הצורה הסימבולית לסימן קליגרפי. העין היא גם העין הסוריאליסטית, המתגלגלת ומשתנה ללא הרף העין שאצל ז'ורז' בטאיי היא מתריסה ואפילה, ואילו אצל סילבר היא חולמנית, שקופה ומתיילדת.
מרבית עבודותיה בצבעי מים של סילבר , מקבלות את השראתן ונולדות מחוויית הטבע ומהיחסים שבין האדם לטבע. האמנית מעלה שוב ושוב בזיכרונה את עוצמת הטבע, את יופיו ואת יכולתו להכיל את המהות האנושית: אני רואה את הצבעים, את הצורות, את המים ואת קשתות האור. אני שומעת את הציפורים ואת הנעימות האפריקניות ומריחה את ריחם של המרחבים הפתוחים, צבעים עזים וטל כבד. (תרגום: אמיר אור) סילבר היא חברה ברימפקס, קבוצה בינלאומית של אמנים מדנמרק, גרמניה ומדינות אחרות, היוצרים במדיומים שונים והחולקים עניין משותף בצורות טהורות ופשוטות המבטאות את שלמות הטבע ומורכבותו. סילבר בחרה להתרחק מאשליית המציאות ומציאה, לחלופין, מבט אחר, פנימה. כך היא הופכת את הזיכרון לחוויה המתרגשת עתה, בהווה. ניתן למצוא מכנה משותף בין עבודתה לאקוורלים של אקספרסיוניסטים גרמנים מתחילת המאה ה-20, כמו פרנץ מרק, אוגוסט מאקה, ובמיוחד אמיל נולדה, שפיתח סגנון נאיבי, אנטי-אינטלקטואלי, ביחסו לטבע. סילבר ביקרה בביתו שעל גבול גרמניה-דנמרק וציירה שם את הסדרה הקרויה בגינתו של נולדה.
החבירה של כתמי הצבע, המקצבים והרמיזות הפיגורטיביות הזעירות עם המכלול האבסטרקטי בעבודותיה של סילבר, מתקשרת לתאוריית הגשטלט מתחילת המאה ה-20 הרואה את השלם כגדול מסך חלקיו, והמדגישה את הפעולה ואת ההשפעה ההדדית בין החלקים לשלם. הגשטלט השפיע גם על האמן השוויצרי פול קליי, שצבעי המים הצבעוניים, המופנמים והכמו-ילדותיים שלו, כמו גם דימוייו המטאפיזיים, מהדהדים בעבודתה של סילבר. גישתה האסוציאטיבית והלא-ריאליסטית לטבע מזכירה את צבעי המים הליריים של וויליאם באזיוטס ואת הסוריאליזם של חואן מירו. ההתבוננות בצבעי-המים הקצביים שלה יוצרת הקבלה לעבודתה האבסטרקטית בצבעי-מים של האמנית הישראלית לאה ניקל.
המונוטייפ הוא הדפס חד-פעמי של דימוי שצויר על לוח מתכת אך אינו מקובע בלוח ועל כן אינו ניתן לשעתוק. משום כך, אין בטכניקה זו מקום לתיקונים או לשינויים, בדומה לציור בצבעי-מים, הנייר הוא מרכיב בעל חשיבות עליונה הן בצבעי-המים והן בהדפס: כל סוג של נייר, בין אם הוא עשוי ביד (בידי האמנית) ובין אם הוא מסחרי, מהווה נקודת התחלה שונה מבחינה רגשית וטכנית בכל תהליך עבודה חדש.
שתי סדרות המונוטייפים, הבית ועשרה שלבים בין חיים למוות, עוסקות בהתמודדות אישית של האמנית עם מות אימה. שולטים בהן דימוי הבית ודימוי השתי והערב של הבד, כסמלים המייצגים את דמות האם. כל סדרות שונה מרעותה באווירה המופנמת שלה, בצבעוניות המונוכרומית ובעלילה הסגורה שהיא מגוללת. הבית הוא מקבילה לאם, אך צורתו בקתה אפריקנית מחזירה את המתבונן שוב למחוזות הילדות של האמנית. בעשרה שלבים בין חיים למוות משלבת סילבר את בד הגזה, המשמש לניקוי הפלטה במהלך ההדפסה. מתוך לחץ המכבש יוצר בד הגזה על חוטיו המתפוררים דיאלוג גיאומטרי של קווים מתפתלים כנגד משטחים לא חופפים שחורים על הנייר. אלו יוצרים אסוציאציה של תכריכים. כך הופכים שלבי יצירתה והעבודה עצמה לחלק מתהליך ההתמודדות עם המוות.
ציורי הם זרם תודעה כותבת סילבר באחד הטקסטים המלווים את יצירתה החזותית. יונג הבחין בין שני סוגים של תהליך יצירה אמנותי: התהליך הנשלט על ידי האני המודע והתהליך הנשלט בידי תת ההכרה, כאשר גם בראשון ניכרים אלמנטים תת הכרתיים. עבודותיה של סילבר נעות כל העת בין המודע לבין תת-המודע והן מבקשות לכונן את רגע התרחשותה של החוויה הרגשית, רגע היצירה. כך מתגלה בפני הצופה רצף של סיפורים נפרדים, המתחילים ברגעי ילדות, ממשיכים בהתנסויות בוגרות ומעצבות ושבים בסוף אל אותם מראות ראשוניים. אלו הם מחזורי חיים שלמים, הנרקמים שוב ושוב, באמצעות צורות וכתמי צבע, במהלך חיפוש אחר אמת פנימית.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד