לדף הבית


שץ בצלאל "שאלת הזיכרון התרבותי" / בעקבות רטרוספקטיבה 2006


מאת: עפרת גדעון
תאריך פרסום:
28/02/2006

מאמר השופך אור אחר ומפוכח על כתיבת תולדות האמנות הישראלית.

כ"ח שנים חלפו מאז פטירתו של בצלאל שץ. מהבחינה האמנותית, דומה שמותו קדם בהרבה. האיש מאיר הפנים, שהיה אהוד על רבים וטובים, לא נחשב אמן מהולל, לבטח לא בחוגים המובילים את האוונגרד הישראלי, מאז ימי ההפשטה ועד ימי הפוסט מושגיות. תלאביב מעולם לא הכירה בו ובמורשתו. אפילו אמן דחוי הוא לא היה, דוגמת אמני הסמל הלאומי שבמסורת ארדון-בזם. נטול "מרפקים" היה ולא יצא ללחום את מלחמתו. אדרבא, הוא מצא את אושרו היחסי בקן המשפחתי החם, זה המסתגר מפני העולם והמכונס בתוככי עצמו ברחוב בצלאל 3, כמו גם בזיקה יצירתית-חברתית לעין-הוד (שמעמדה האמנותי הלך ופחת) ובקשרים חברתייםאישיים חמים שטיפח במכתבים, אירוח וכו' בין ירושלים, קליפורניה ותלאביביפו. בצלאל שץ, כך נראה, בנה לעצמו "משק אוטרקי" של עולם יצירה וחברה אוטונומיים, וכך פטר את עצמו מעונש המאבקים המתישים (וחסרי סיכוי) על כבוד ועל הכרה אמנותיים. כרבים מהאמנים בני דורו, נמנע בצלאל שץ מהתבטאויות אינטלקטואליות, בין בכתב ובין בעלפה. הוא לא פרסם בחייו ולא הותיר אחריו שום טקסט רעיוני. העובדה הזו אך מוכיחה, שלא חש כל צורך להצדיק או לאושש את עשייתו קבל עם ועדה (זו או אחרת). איש עשייה היה, אמן ואומן במובן הבסיסי ביותר של "המתקין המאלתר", בלשונו של קלוד לוי שטראוס. והעשייה, "טֶכנֶה" בלשונם של בני יוון, היא שביטלה מבחינתו מצוקות סתירה בין אמנות "חופשית" לבין אמנות "שימושית", והיא שהייתה לו די והותר. כל עוד הוזמן לעצב עבודות במוסד זה או אחר-הוא חש אמן בתקן מלא. אף סביר שהאמין, שאמנות דקורטיבית בשירות החברה היא הדרגה הגבוהה ביותר שאליה מגיע אמן. לצורך ביסוס ותמיכה ברעיון זה יכול היה לגייס את גדולי האמנים מהרנסנס ומהבארוק, שלא לדבר על אמני שבטים פרימיטיביים, אשר כה קסמו לו. לא פחות סביר שראה את "ציוניותו" בתרומה מעשית-אסתטית לסביבה המוקמת בישראל. לא אמן אחד ולא שניים היו שותפים בזמנו להתגייסות למפעל זה. שאלת מעמדו התרבותי של בצלאל שץ ומיקומו בזיכרון התרבותי הישראלי אינה, אם כן, שאלתו של בצלאל שץ, אלא שאלה שלנו, הזוכרים, משמע השוכחים, דהיינו המוחקים. כלום ראויה יצירתו שתיזכר בפנתיאון היצירה הישראלית? למחבר מונוגרפיה זו אין ספק, שציוריו של בצלאל שץ לא נפלו בערכם ממרבית היצירות שנוצרו בחוג ההפשטה הישראלית, זה שהקיף את מובילי "אופקים חדשים". חרף כל הביקורת שהוטמעה בפרקים הקודמים, ציורי בצלאל שץ, לא רק שלא נפלו, אלא אף עלו בערכם על רבים מציורי ההפשטות של וכסלר, סימון, אברמוביץ, לואיזדה, נתון וכיו"ב. "קבורתם" היא עוול וסכלות של תרבות הנגועה ביצר הרס עצמי (ייאָמֵר: ב"בית-הקברות" של התרבות הישראלית קברים רבים, חלקם נטולי מצבות כלשהן, של אמנים רבים וטובים). לו תהיינה מונוגרפיה זו והתערוכה הרטרוספקטיבית שלצדה צעד בכיוון חילוץ יצירה זו מקברה.
תהליכים היסטוריים דינם שהם מסננים, בוררים, מזקקים ומשדדים מערכות כוח. "דרוויניזם" תרבותי אחראי לכך (וטוב שכך) שאמנים חלשים יסתלקו מהבמות, שאמנים איכותיים יוכרו-גם אם בחייהם הובסו במאבקי הכוח, ושאמנים שעיקר תהילתם בצבירת און-יודחו ממרכז התודעה. דרוויניזם היסטורי שכזה, אף אם טווחו ארוך ואופקיו טרם נגלים, יחולל טובות לציורו של בצלאל שץ, ואפילו לא יציבו בפסגת האמנות הישראלית. לבטח, יעשה צדק ההיסטורי-תרבותי עם מפעלו העיצובי-דקורטיבי של בצלאל שץ: כי הוא ייזכר כאחד הבולטים במאמץ לנסח קישוט "ישראלי", אסתטיקה סביבתית מקורית, שהיא שילוב לקטני של היסטוריה מקומית, תרבויות מקומיות וטבע מקומי. מלאכותי ככל שהיה מאמץ זה, הוא ראוי למלוא ההערכה.
ניתן לומר: ברובד פעילותו כמעצב דקורטיבי השלים בצלאל שץ את התערותו בתרבות המקום שממנה ניתק את עצמו. אם עיקר ציורו המופשט ינק ממקורות פרימיטיביסטיים, המשוחררים מאנתרופולוגיה לוקלית, הרי מאמציו ה"ים-תיכוניים" , בציוריו משנות השישים, לא היו כי אם צעד (מוגבל בגין זיקת-יתר לציוריה של לואיז שץ) אל עֵבר "ישראליות " שאותה ביקש לאשר בקול רם וצלול בעבודותיו הדקורטיביות המוזמנות. כאילו עשה הפרדה בין האישי לבין הקולקטיבי, הותיר יצירה אישית ברמה שאינה חייבת לתרבות הסובבת, אך אימץ את זו האחרונה ליצירה הציבורית. הפרדה שכזו, קריטית ככל שהייתה, הלמה את רוחות המודרנה
 (רעיון האוונגרד כאויב האמנות המגויסת), מחד גיסא, ואת מסורות ה- Arts & Crafts שהופנמו בבצלאל שץ, מאידך גיסא, בין ירושלים ("בצלאל"), סנטה פֶה ועין-הוד. בצלאל שץ נקלע לשני הערוצים הללו במקביל, ולא שילב ביניהם. דואליזם זה כשלעצמו הוא מרתק מבחינה היסטורית-תרבותית, אך איכויותיו, בכל אחד מקטביו, מחייבות את הזיכרון התרבותי הישראלי.
בצלאל שץ איננו; יצירתו קיימת, אף כי מוחשכת. היא שוכנת בעיזבונו, באוספים מוזיאליים ופרטיים (בישראל ובארצות הברית, בעיקר), גם על קירות מוסדות ציבור, על שעריהם וכו'. בשוּרָה אחת עם ציורי משה פרופס, אברהם אופק, צבי גלי, משה טמיר ואחרים ממתינה יצירה זו ל "ארכיאולוגים " של התרבות הישראלית ול"רסטורטורים" שבעקבותיהם. הטקסט הנוכחי והתערוכה שלידו הם רק "חפירת הצלה".

כל הזכויות על מאמר זה שמורות לגדעון עפרת ולבית האמנים בירושלים.

לקריאת מאמרה של סמדר שפי ב"הארץ", המתייחס לתערוכה ולמאמר.



תגובות
מאמר פאתטי אשר אסרף  18/12/10 05:49:51
עיינתי ביסודיות בעבודותיו של שץ כפי שהן מופיעות באתר, ולצערי יכולתי תהתרשם רק מן העובדה שהן בד"כ חסרות כל עניין מיוחד ובעיקר חסרות מקוריות. לא שהעבודות חסרות חן אבל הן חסרות אישיות - יותר מכל ברור שבצלאל שץ אהב לנסות ולראות האם יצליח לצייר כמו מישהו אחר. יתכן שיש כאן בעייה של דמות אב. בו שהולך בעיקבות אביו במקום למרוד בו, יכול להיות אולי עורך דין מוצלח או רואה חשבון. בציור זה יותר מסובך - אתה לא יודע אם היית נעשה צייר לולא נולדת בסביבה של ציירים. המאמר עצמו מראה שכותבו מתאמץ להעלות בכוח את מושא כתיבתו על פדסטל נישא ותוך כדי כך הוא גם חייב לתרום את הבחנותיו לגבי מי יותר טוב, שץ או אמנים כאלה ואחרים מאופקים חדשים. ד"ר עפרת, אלה הן שטויות ילדותיות שמזכירות ויכוח על למי יש זין יותר גדול, ומוכיחות שלמרבה הצער אתה כנראה כותב על עצמך מתוך שיכנוע פנימי עמוק שלמרות גדולתך, העוול שנעשה לשץ, נעשה בעצם לך.
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד