לדף הבית


בלווה רותם / תערוכה "חניית ביניים"


מאת: שפירא יניב
תאריך פרסום:
22/02/2006

אחת המסקנות המתבקשות מהתערוכה "חניית ביניים" של רותם בלוה היא כי כל העולם הוא במה, האמנות היא האמצעי להמחיש זאת והגלריה היא המקום להציג את האמנות. לחליפין ניתן לומר כי הגלריה עצמה היא מגרש משחקים, האמן הוא השחקן והעולם הוא מושא התבוננותו....

מגרש המשחקים של רותם

אחת המסקנות המתבקשות מהתערוכה "חניית ביניים" של רותם בלוה היא כי כל העולם הוא במה, האמנות היא האמצעי להמחיש זאת והגלריה היא המקום להציג את האמנות. לחליפין ניתן לומר כי הגלריה עצמה היא מגרש משחקים, האמן הוא השחקן והעולם הוא מושא התבוננותו.
"מגרש משחקים", כאתר וכמושג, משמש את בלוה ביצירתה לאורך זמן. "המשחק הוא מצב מנטלי המצוי בתודעתי ושאותו אני מביאה לעבודת האמנות" היא מציינת, "הוא המאפשר לי מבט ראשוני ותמים, בהיותו מקיים מערכות חוקים שונות הניתנות לפרשנויות מגוונות". את הפעולה האמנותית, בדך כלל בפיסול ובפרפורמנס, היא מבצעת בחלל התצוגה עצמו וביחס אליו. להלן מספר דוגמאות: בעבודה "טניס" (2001) שיחקה בלוה טניס כנגד קיר הגלריה, עליו היו תלויות פלטות ברזל מצופות אספלט קר. עקבות המשחק - מפגש הכדור שהלך ונספג בחומר הדביק - עם הברזל ובריצפה נותרו כדימוי מופשט, עדות לפעולה שהתרחשה. ב"גילגול" (2002), שהוצג במוזיאון הרצליה, היא תיעדה את עצמה כשהיא מתגלגלת בין חלליו הריקים של המוזיאון. בשלב מאוחר יותר הוצבו שמונה מוניטורים באולמות המוזיאון, בהם נראתה האמנית מתגלגלת. מיקום המוניטורים לא היה מקרי: הגלגול שנראה בכל אחד מהם תיעד את פעולת הגלגול שצולמה קודם לכן באותו חלל. בעבודות "נזילה" שהיא יוצרת מאז 2001, "מעתיקה" בלוה נזילות שצילמה ברחובות ירושלים ומתרגמת אותן, ביחס של אחד לאחד, לרצפת אולם התצוגה. הדימוי צמוד הריצפה, המפוסל באמצעות אספלט קר, יוצר הכפלה ועיוות של חלל התצוגה המשתקף בו.
השאלת המציאות והעתקתה לחלל המוזיאלי יוצרת קפסולה של מקום וזמן, המאפשרת בחינה מקרוב, כמו תחת זכוכית מגדלת. ב"חניית ביניים" מוצגת בגלריה דמי-אבן ענקית, הארוגה למידות החלל ובכך מגדירה אותו מחדש. דמיינו את אותה "אבן" ענקית כשהיא באוויר הפתוח או באתר הסרטה והיא תקבל משמעות שונה לחלוטין.
בהתייחסו לייצוגים פיסוליים באמנותו טבע האמן המקסיקני גבריאל אורוסוקו את המונח "הפעלת החלל". לדבריו הפיסול נטען במשמעות מתוך החלל המסוים בו הוא מוצג ובעיני האדם המתבונן בו. "העיסוק בחלל אינו מתנקז לקובייה הלבנה הפיזית; אני תמיד מוצא את עצמי דווקא בחולייה המקשרת בין החוץ לפנים, בין הרחוב הסואן והמלוכלך לחלל הנקי, הלבן, של הגלריה או של המוזיאון, בין הפרטי לציבורי, באופן שבו הם תמיד קשורים זה לזה ביחסי גומלין, קורסים זה לתוך זה".
יחסי דימוי-מקום-חלל מתקיימים גם בסרטי הווידאו המוצגים עם ולצד ה"אבן". הפעם הם משמשים לצורך הגדרה של חלל וטרטוריה המתקיימים מחוץ לגלריה אך מוצגים בתוכה. הלוקיישן הקולנועי מקבל חיזוק חיובי גם מעצם הימצאותו בקרבת הדמי-אבן, בעוד שזו האחרונה נעטפת בהילה של תפאורת סרטים. בהקשר זה יש להבין את "חניית ביניים" כחוליה בשרשרת של תערוכות שהוצגו בארץ לאחרונה, בהן מזהים אמנים את הווידאו-ארט כאמצעי לבחינת היחסים בינו לבין "אחותו הגדולה" - הקולנוע. אמת, קיים פער בין המדיות ולו מבחינת ההפקה, הכסף הגדול, הזוהר או התקשורת. עם זאת מאפשרת הבחירה בווידאו-ארט להצביע דווקא על הקשר ביניהם, תוצאה המאפשרת את חדירת הקולנוע לתוך החלל המוזיאלי. עתה לאמן, בתפקיד הבמאי ו/או הפרפורמר, ניתנת האפשרות לתרגם את עולם הקולנוע (האשלייתי מטבעו) למצב צבירה אחר -מוחשי וחושני יותר.
הסרט "מלחמת חול" מתרחש במגרש משחקים עירוני ומתמקד במאבק בין קבוצת ילדים לבין קבוצת נשים. שני המחנות - ספק נאבקות ספק משחקות במלחמת חול - נתפסות בעדשת המצלמה במה שיכול להיתפס כריקוד פולחני. מגרש המשחקים התמים וחומריותו החמקמקה של החול משמשים אבן בוחן לקודים התנהגותיים שונים: מנקודת מבטם של הילדים מגרש המשחקים הוא טריטוריה לגיטימית לבחינת גבולות פיזיים-גופניים ורגשיים; עבור הנשים (עולם המבוגרים) מגרש המשחקים מהווה זיכרון ילדות רחוק, מקום לפריקת מתחים. שלוש הנשים, לבושות חום-שחור, בהקבלה לשלוש החאריטות מהמיתולוגיה היונית (אלות החן, היופי והפריון, שנודעו בהשראה שהאצילו על האמנים והיוצרים השונים), מעגנות את הסצנה העכשווית בניחוח ההיסטוריה של האמנות.
בסרט "חניה אחורית" מתוארת סיטואציה אבסורדית: ניסיון חניה בין שתי מכוניות החונות בצמידות זו לזו. נהגת המכונית השלישית (ליאת שכטר, שהיתה שותפה גם לתסריט ולבימוי), המתעקשת להצליח במשימת החניה, יוצרת אקט אירוני ואלים. מנקודת מבט נשית ניתן לזהות בחניה האחורית פעולת מחאה כנגד טריטוריה המזוהה כגברית. ניתן אף להרחיק לכת ולראות בהידחפות האובססיבית החוזרת על עצמה אקט ארוטי מודחק.
העריכה הקפדנית של הסרטים, הקרנתו של "מלחמת חול" בפורמט קולנועי (16:9), הסאונד המלוטש ב"חנייה אחורית" וההתייחסויות לאייקונים קולנועיים דוגמת אלפרד היצ'קוק (סרטי אימה), באסטר קיטון (סרטי סלפסטיק) וסרטי אקשן אמריקאיים מבליטים את האיכויות הקולנועיות ומחדדים את היחס קולנוע - ווידאו-ארט, כפי שהוזכר לעיל.
בחניית הביניים של רותם בלוה בגלריית "הקיבוץ" היא הופכת את החלל למגרש המשחקים הפרטי שלה. הקוביה הלבנה כארגז חול.
יניב שפירא, פברואר 2006



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד