לדף הבית


רשתי רונן, שיחה על התערוכה "השריה" ינואר 2006


מאת: ברבור , מערכת
תאריך פרסום:
16/01/2006

מתוך דף המצורף לתערוכה

שיחה עם רונן רשתי על התערוכה 'השריה' בברבור ועל ציור בכלל...

נפגשנו עם רונן בסטודיו שלו הממוקם בבניין משרדים אפרורי ברח' יצחק שדה בתל אביב לקראת תערוכתו בברבור שתפתח ביום רביעי, 11.1.06, בשעה 00 :20.
רשתי היה חבר ב"פלורסנט" - חלל עצמאי שתפקד כמקום עבודה ותצוגה אך נסגר זה מכבר.
בסטודיו ציורי צמחייה מרהיבים, רוויי צבע לצד ציורים מימיים יותר, עכורים...
זה מוזר להיתקל בציורים כאלה בתוך מבנה שצבעוניות היא בהחלט לא הצד החזק שלו. פתאום הציור הוא סוג של נווה מדבר.
רונן : אני באמצע ציור ואני יודע שהוא לא פתור. משהו בקומפוזיציה, בכחול... אני לא יודע.
אבי : מפגישות קודמות איתך קיבלתי את הרושם שזה מסלול שארנה חייב לעבור, מן תהליך קבוע שכולל באסה. נראה לי שאם אתה לא מתבאס אתה לא יכול לסיים ציור.
ר : כן, כנראה. אבל הבעיה עם הציור הנוכחי היא ברמה הגרפית. יש ציורים שנראים מושלמים אבל הם לא "עובדים" ברמה הגרפית.
ינאי : יש לך שמות לציורים?
ר : האמת היא שיש בי קצת מיאוס משמות. פעם הייתי נותן שם לכל ציור, לפעמים אחרי שהציור גמור ולפעמים עוד לפני שהתחלתי אותו. כרגע זה לא מעניין אותי. העבודות נתפסות כמהלך שלם שיש לו שם אחד.
אני חייב להוסיף משהו בנוגע להתפתחות מאז, בלי קשר לשמות של הציורים. אני מרגיש שההתפתחות היא בצורת "פעמון" - התחלת התהליך הנוכחי הייתה ציורי הצמחייה הרוויים ואז בהדרגה נכנסו אזורים מימיים ודלוחים יותר ובהמשך, עד עכשיו בעצם, שוב חזרתי למקום גרפי יותר, מהודק יותר. מבחינתי אמצע התהליך, הציורים הדלוחים, הוא יותר אסוציאטיבי.
א : אני מרגיש שצורת ה"פעמון" מאפיינת גם את התפתחות הדימוי עצמו. הצמחים המרהיבים בעצמם הפכו לדלוחים, רקובים ואז שוב קיבלו חיים וצבע.
י : אני מרגיש שאין התקדמות לינארית אלא איגוף של הדימוי מכמה מקומות שונים.
ר : כן, אני גם רוצה להוסיף שלפעמים אני מרגיש שציורים אחדים הם מעין "זום אין" של ציורים אחרים.
י : פנורמיות מעניינת אותך?
ר : אני מצייר מקום שאיננו קיים. לא מנקודת מבט אחת. מעניין אותי ליצור סביבה לא הגיונית,כזו שלא יכולה להתקיים בעולם אך נראית כמו משהו שקיים ושאינה ציור מופשט. לא בא לי להיכנס למשמעויות פסיכולוגיות עמוקות אבל בכל זאת אני מרגיש שאני עוסק בחוסר ביות.
אין לי התנגדות לשאלה "מה זה ציור?" אבל אני כל הזמן בויכוח עם עצמי "עם איזה ציור אני מנהל דיאלוג?" כל הזמן דיברו איתי על ג'ורג'יה אוקיף או סוריאליזם.
י : אני חשבתי על רדון, אצלו לא תמיד ברור על מה הוא מסתכל, מעין ערפל מציף את הציור.
ר : יכול להיות, גם סוריאליזם אני לא שולל ואם כבר סוריאליזם אז איב טנגי.
א : גם לדעתי איב טנגי הוא אחד הסוריאליסטים המעניינים ביותר, הרבה בגלל דימויי הכלום, מעין אבנים או גושים לא ברורים.
ר : מישהי אמרה לי פעם שאני מצייר את הכלום.
חגית : איך הציור מתחיל!
ר : בציורים המוקדמים יותר, בתקופת פלורסנט, בניתי חללים במחשב ואיתם עבדתי או לפחות מהם התחלתי. אחר כך היה לי "אנטי" לתלות הזאת רציתי פשוט לבוא ולצייר, חופשי.
ה"לא קיים" מעסיק אותי מאד, קשה לי לעקוב אחרי דימוי.
ח : אבל בכל זאת יש דימויים בציורים שלך.
ר : כן, זה לא ציור מופשט. בכל ציור יש התחלה מהעולם, אך היא לא עומדת תמיד לנגד עיניי. לפעמים אני צריך להתאמץ כדי לשחזר מה עמד מולי כשהתחלתי את הציור. אני חושב שאני מחפש מקום שלא אצליח לעולם להגיע אליו, בגלל זה הרבה פעמים הציור מפורק. קצת כמו ילד שמשחק בחיילים, גדרות, בתים. לפעמים אני מרגיש כזה. אבל אני לא ממש נאיבי,
יש גם התייחסות פורמליסטית, הציור הוא הנושא בסופו של דבר. הסיפור לא מעניין אותי, הוא קיים אך הוא לא המוטיבציה. אני כן מנסה למצוא את עצמי מצייר.
א : למה? כי לא למדת בשום מקום!
ר : כן, תמיד הלבישו עלי שאני לא יודע לצייר ואני מתעקש להיכנס בקיר הזה !
י : אתה עושה את כל הבחירות הקשות של לשמור את הציור "פתוח" במקום ללמוד את מה שצריך כדי להגיע לתוצאות הרצויות.
ר : לך זה מובן מאליו לי לא.
א : אני שותף לתחושה של רונן, יש הרגשה של ניסיון ללמוד.
י : אבל תמיד יש ניסיון לשמור על חופש מוחלט. לשמור על האי צורה. אולי לא במודע אתה לא מוכן להיסגר.
ר : כנראה שאני לוקח אתגרים קשים. ..
א : אבל זה תמיד בגדר המגבלות, אצל כל צייר.
י : המגבלה היא לא חוסר היכולת לצייר אלא חוסר הרצון להיות משועבד לדרך מסוימת.
ר : כן, אבל קיים גם תהליך, עד שאתה מבין שזה אתה. גם אם זה קורה בכל ציור מחדש.
י : לדעתי ציור טכני מושלם שאין בו כלום הוא חוסר יכולת לצייר.
ר : השאלה הזאת מעניינת אותי.
י : זה דומה למוסיקאי שלא מתעסק במוסיקאליות.
ר : פאנק הוא דוגמא לכך שאפשר לעשות מוסיקה בלי לדעת לנגן, כביכול...
י : אני לא מסכים. פאנק הפך להיות הכי מסחרי שיש. ובסופו של דבר הוא נסגר ומת.
ר : הפאנק התחיל ממוסיקאים שלא ידעו לנגן, או לפחות לא לפי כללי המוסיקה המקובלים. חגית שאלה איך אני מתחיל - אז בהתחלה זה ברור לי. יש אמנם את בעיית ההתחברות לדימוי או סכימה, אבל ברגע שזה קורה אני מאד עסוק בדברים הבסיסיים של הציור. אפילו ברמה של יצירת משטח צבע. אני פשוט לא יכול ואז זה הופך ללכלוך.
ח : בהתחלה דיברת על ציור לא פתור, מה זה פתור!
ר : פעם עסקתי גם בשירה. מישהו אמר לי על אחד השירים שלי שהוא לא פתור. שאלתי מה זאת אומרת. הוא ענה שאני מציג שאלות ולא עונה עליהן. בציור אני חושב שהמצב יותר מורכב אבל די דומה.
ח : אם יש דבר כזה פתור או לא פתור אן אלה סטנדרטים משעממים בעיניי.
ר : בהקשר לשם שנתתי לתערוכה, השריה, אני גם מתכוון לזה שמבחינתי הציורים במצב של מבוכה. בפלורסנט הייתה לי תקופה של דחיסות צבעונית, משטחי צבע אחידים, הרבה השפעה של יעקב מישורי. עכשיו אני מרגיש שאני מגיב לכל התקופה הזאת. תוך כדי עבודה אני משאיר מצבים פתוחים. הציור פחות נקי ויותר מלוכלך, תמיד במצב ביניים.
בנוסף חשוב לי יופי ברמה הכי פשוטה. יש לי רצון לצייר או לייצר משהו יפה.
י : אבל השריה היא מקום ביובי כזה. אוסקר ויילד אמר :" כולנו שוכבים בביוב, אבל חלקנו מסתכלים על הכוכבים". אתה שוכב בביוב ומסתכל בביוב ושם מוצא את היופי.
ר : הכוונה היא לא להסתכל בביבים, אני כן מפנטז על כוכבים והרים. אלא שזה נעשה מתוך שלולית, דרך המים, ואן זה אף פעם לא בוהק. אני מנסה לחשוב איך זה מתקשר לאמנות היום.
י : זה לא משנה איך זה מתקשר לאמנות היום. לחשוב על זה, זה כמו להתלבש יפה, לשים ג'ל בשיער ולחשוב על כל הרעבים באפריקה.
ר : בסופו של דבר אתה עושה מה שאתה יכול. אמנות זה מקום לא סלחן ובטח לא תמים. אני לא מנסה ליישר קו עם האמנות העכשווית אבל אני כן מרגיש זר ביחס לדברים שאני רואה. לדעתי, כל אחד צריך לעשות את מה שהוא עושה ממקומו האישי.
כל הזמן מתרוצצים לי בראש לוק טיימנס, מרלן דומה, דניאל ריכטר, דקסטר דלווד...
א : תחושת הזרות היא ביחס אליהם ?
ר : כן, אבל אני יכול להגיד שביחס לדלווד פחות.
בציורים שלי יש מוטיב של פנטזיה וחיפוש אחרי יופי. כמו כמיהה לגן עדן אבוד... כמו אמריקה הירוקה.
א : אבל במקומות כאלה גם צומחים הסיוטים. במקומות ירוקים ושלווים למראית עין.
ר : בכל המקומות היפים והמפחידים האלה יש דבר קמאי. קודם לשפה. דבר שלא ניתן להגדירו ושעדיין לא לבש צורה. לפעמים אני מדמיין שמישהו יבוא לציורים שלי ויעשה את ה"פיניש".
פוסטפרודקשן. כמו לצבוע חורבות בפוטושופ.
י : אותי מעניין שאתה מנסה לצייר משהו אבל מתעקש לא לצייר אותו.
ר : למה אתה מתכוון ? כלום ?
י : כן, אבל בנבדל מ"כלומים" אחרים, אתה מתאר אותו אבל לא מתאר אותו ולא שום דבר אחר בו זמנית... אבל יש אופי והוא כן נבדל מהסביבה.
ר : כמו גולם שיוצא מהאדמה.
י : אני מסכים איתך, גם אני מרגיש שהכול נשאר מאד קמאי. בנוסף אני מרגיש שאתה כמו אחד שברח לג'ונגל ובחר לשרוד שם, לאכול פרחים ועלים... זאת מציאות שונה מהעיר.
ר : (מצביע על ציור קטן ומוקדם יחסית) בציור הזה נפתח הנוף בפעם הראשונה והבנתי שהצמחייה יכולה להיפתח ולהשאיר את החוץ. פתאום מתגלה מעין נוף בראשיתי מבעד לסבך...



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד