לדף הבית


פולחן הבשר בחברה הישראלית


מאת: כהנא לוינסון דניאל
תאריך פרסום:
01/01/2006

החברה הישראלית מעדיפה את גיבוריה מתים ומעלה אותם אל אולימפוס לא להם... על תערוכת אורן אלבז / "סרקופאג"

מפגש בין מתכת ובשר (פחד ממוות)

בתערוכתו של האמן אורן אלבז אנו עושים הכרה עם  מודל גברי-ישראלי חדש מודל זה לא נולד אתמול, הוא נולד עם קום המדינה כמודל של 'יפי הבלורית והתואר' של חיים גורי, טופח והגיע לשיאו ב-67 שנות ההיבריס הלאומי (חטא הגאווה) וביסס מעמדו לצד הצבר, החלוץ, הקיבוצניק. שנת 73 היא נקודת שבר ומפנה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיו החל תהליך של חיפוש אמון באני העצמי. עם פרוץ האינתפדה הראשונה והשניה והפיגועים הרבים אשר נגרמו בעקבותיה עברה המלחמה אל החצר האחורית של בתינו והחל מתפתח מודל של ישראלי חדש, חילופי ושונה מן המודל- מיתוס הקודם. הישראלי הגברי ילמד, יתפתח, ישכיל ואף יסרב לחוק שירות חובה הוא אינו רוצה להיות גיבור בעד ארצו הוא מבקש להגן על עצמו בכוחו. 

התערוכה נוצרה כתגובה לתופעה אשר האמן מכנה "פולחני הבשר של החברה הישראלית", במסגרתה הולכת וגוברת החשיבות אשר מייחסים לבשר, או לחומר, על פני ערכה של הרוח. הדוגמאות לכך הן רבות: מראה החיילים הזוחלים על ברכיהם בציר פילדלפי בחיפוש אחר שרידי חבריהם לצד תרבות חדרי הכושר הפורחת, והפוסטרים הענקיים הנגלים לעינינו בנסיעה בנתיב אילון , אשר מציגים דוגמנים חסונים על בניינים רבי קומות בתל-אביב. לטענתו של האמן, התפתחה כאן התעסקות אובססיבית בבשר, כביטוי של טראומה לאומית מודחקת, וכניסיון עקר להתחסן מפני מוות אקראי וחסר היגיון.

 בתערוכתו הוא קורא לצופים -  הניחו לבשר המת, הביטו באדם החי.

 הקונפליקט אותו מעלה אורן מוצג באמצעות המטפורה של המפגש בין הבשר החי ובין המתכת הקרה בסיטואציות שונות : מן הנער המרים משקולות, ועד לבשר התלוי על ווים, באטליזים בשוק הכרמל. המפגש בין המתכת לבשר מבקש להעלות לדיון את הנושאים הבוערים בחברה הישראלית.  

בחברה הישראלית ניתן לזהות כהות חושים והעדפה של המת על פני החי, האלהה של תכונותיו של המת לעיתים עד כדי צביעות (כפועל יוצא של חוסר פרגון טבוע בחברה ובפרט) וזאת  בניגוד מוחלט ליחס אותו קיבל  האדם בחייו. רק לאחר מותו "יזכה" המת לשמוע שבחים מילות תואר ותפארת .הקדים ועשה הצבר והפובליציסט דן בן אמוץ אשר הזמין את כל חבריו ומכריו למסיבת פרידה בה שמע את כל הנאומים והמילים היפות טרם מותו .

משמעות המונח סרקופאג הוא - זולל בשר ושמו בא לו משימושו ככינויו של ארון המתים עשוי האבן שהיה בשימוש בימי קדם. ובהשאלה, זהו דפוס פעולה שניתן לזהות כיום בחברה הישראלית, אשר מגיבה למוות על ידי עיסוק אובססיבי בבשר.

בפתח דברי ציינתי כי אפשר לעקוב אחרי החברה הישראלית לפי מלחמותיה,

שכן מיומה הראשון ישראל הייתה שרויה בתוך רצף של טראומות,מוות ושכול. לבני הדורות הראשונים במדינה היו "כלים טובים יותר" להתמודדות שכן נפילה בקרב, או מוות כתוצאה ממעשי טרור, נכנסו לקונטקסט של הקמת מדינה יש מאין. באוויר עמדה תחושת 'אין ברירה', והאובדן לווה בתחושה של קורבן למען מטרה נעלה ומשותפת. כמו כן הלכידות החברתית הייתה חזקה יותר, וסיפקה תמיכה טובה יותר לפרט, במסגרות המשפחה, הקהילה, העדה וכן הלאה.

כיום לעומת זאת, כאשר אין איום על עצם קיומה של מדינת ישראל, מוות בפיגוע הפך למשחק רולטה רוסית ואנשים המנסים לחיות את חייהם חוששים שמא יפגע בהם 'הברק'. זהו מוות חסר היגיון וחסר מטרה, המותיר בנו תחושת אין אונים. לזה יש להוסיף את המיתון הכלכלי המתמשך מאז שנות האינתיפאדה האחרונה, והיעלמות המסגרות הקהילתיות המסורתיות. התחושה המתקבלת היא תחושה של אין אונים, אפילו לאלה אשר לא נפגעו ישירות ממעשי הטרור.

רבות דובר על מצב הפוסט טראומה הקולקטיבי שבו שרויה החברה הישראלית, והשלכותיו החברתיות הקשות בדמות חרדה, דיכאון, אלימות וכו' אין לי ספק שבחברה הישראלית התפתחה לה לאיטה 'תרבות פיגועים'.תרבות זו כוללת היצמדות אובססיבית לשידורי הרדיו והטלוויזיה סמוך למועד התרחשות פיגוע, אף כי המידע המועט תמיד משודר שוב ושוב ואינו מחדש דבר (היצמדות זו מהווה אשליה של השתייכות לקהילה).

היבט נוסף של תרבות זו הוא העיסוק בבשר הגשמי. תרבות המייחסת חשיבות כה רבה לבשר המת, עושה זאת מן הסתם על חשבון החשיבות המוענקת לרוחו של הנפטר. אפשר לציין גם את פולחני המוות אשר על פי הדיווחים, התפתחו בצה"ל, והכוללים צילומים עם גופת מחבל, או לקיחת פריט כלשהו מגופת המחבל בתור שלל, ביום לוויות דמיוניות לחיילים חיים על מנת להתל במלאך המוות, קמעות וכן הלאה. פתיחת הקברים ופרשיות האיברים במכון הפתולוגי באבו כביר גם הם נועדו לקדש את הבשר המת  ולא את הנפש של הנפטר .

אורן אלבז טוען כי אספקט נוסף של 'תרבות הפיגועים', הוא העיסוק בבשר החי, כתגובת נגד לעיסוק בבשר המת. בשנות האינתיפאדה, במקביל להתגברות המצוקה הכלכלית, החלה לפרוח תרבות מועדוני הכושר באופן חסר תקדים. הטענה היא כי שני הדברים קשורים זה בזה.

לנוכח מראות ההרס והחורבן, המציגים את הגוף האנושי במצבו הירוד ביותר, התפתחה התאווה לבניית הגוף, ולהצגתו בצורה הטובה ביותר. הגוף הבנוי לתלפיות הוא אנטיתזה לגוף המפורק לחלוטין, ומי שמבקר בחדר כושר, מקווה בתת מודע לחסן את גופו מפני הרס, על ידי בנייתו וחיזוקו ככל שניתן.

צריך לשים לב, שעבור מרבית המבקרים בחדרי הכושר, המטרה איננה חיים בריאים יותר, שכן מרביתם ממשיכים לצרוך מזון לא בריא, לעשן או לצרוך סמים. הביקור בחדר הכושר נועד למעשה ליצור חזות חיצונית של בריאות וחוסן, חזות שהיא החשובה במשחק הדימויים הויזואליים בין חסין ובין פגיע, בין שלם ובין מפורק. באופן אירוני, תוצר הלוואי של תרבות חדרי הכושר הוא גם הצריכה המוגברת של חלבונים זאת על מנת לעזור בבניית מסת השריר, בין אם באבקות מהנדסות, ובין אם באופן המסורתי יותר של סטייקים מדממים (עיין ערך דיאטת סאות'-ביץ').

תרבות בניית הגוף היא אמצעי ההתמודדות עם 'המצב הקיומי' בעיקר עבור חתך מסוים באכלוסיה. לרוב מדובר בעיקר בגברים צעירים, רווקים, תושבי הערים הגדולות. ולטענת אורן זוהי האוכלוסייה הסובלת באופן החמור ביותר מסימפטומים של פוסט טראומה. מצד אחד הם הנוטים ביותר להיות בודדים ומרוחקים ממסגרות חברתיות תומכות (המשפחה שנשארה בפריפריה, המסגרת הצבאית שאך זה התנתקו ממנה, הזוגיות החסרה או זו שטרם מוסדה), מצד שני הם אלו שמהם מצפים להפגין חוסן ועצמה (המאצ'ו הישראלי עודנו חי ובועט).

גברים צעירים אלה מצויים בסביבה חומרנית ותחרותית (פערים כלכליים אדירים, שאיפה להתקדמות בסולם החברתי).

ואם לומר את האמת, היות והם אנשים רגילים, אין להם אפשרות אמיתית לפעול ולהגיב למתרחש. (בעבודתו בחר אורן שלא לעסוק בדמות החייל בהקשר זה)

התוצאה היא גבר ישראלי חדש שהפך להיות בשנים האחרונות ל'זולל בשר'. מהיר, אלים, עצבני, א-סוציאלי, ניהיליסט, מנוע מלהביע את רגשותיו. כזה שאין מאחוריו חברה תומכת, וכזה שצריך לסמוך לבסוף בעיקר על שריריו. 



תגובות
אמנון  05/01/06 09:38:44
האם אין הכותבת מגזימה?
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד