לדף הבית


לביא רפי / ערבי - שפם סגול


מאת: סלהוב שבא
תאריך פרסום:
30/12/2005

שהעניין המהותי המצטלל ועולה מהמכלול הפוליפוני המהווה את הקבוצה "ערבי - שפם סגול", הוא המפגש הדרמטי בין שתי ההיסטוריות הגדולות שהולידה המודרניות....

שבא סלהוב
אינני/הנני:
בעקבות הקבוצה "ערבי - שפם סגול", רפי לביא, 2004-05
 
אחת המידות המפורסמות שקבעו חז"ל למדרש התורה, היא המידה האנטי-היסטורית "אין מוקדם ומאוחר בתורה". על פי כלל פרשני זה, הקורפוס הקאנוני כולו, על 24 ספריו, מתלכד לישות אחדותית-מעגלית, שנתיביה אל-זמניים ועל-זמניים ומכלול מרכיביה סבים ושבים, נפגשים כל פגישה אפשרית ולא אפשרית. על פי כלל זה אפשר לומר שאין מוקדם ומאוחר גם בקבוצה "ערבי - שפם סגול". ארבעים העבודות היוצרות את הקבוצה מבנות ישות סינכרונית מרובת פנים, ישות עזה ודינאמית, שכלל מרכיביה מדברים בשטף רב-פני זה עם זה וזה אל זה.
 
   בדברים הבאים אבקש לומר שהעניין המהותי המצטלל ועולה מהמכלול הפוליפוני המהווה את הקבוצה "ערבי - שפם סגול", הוא המפגש הדרמטי בין שתי ההיסטוריות הגדולות שהולידה המודרניות: ההיסטוריה של הלאומיות - שהיא גם ההיסטוריה של הפאשיזם - וההיסטוריה של האמנות המודרניסטית - שהיא גם ההיסטוריה החדשה של המאבק לחירות.
 
   שזירתן זו בזו של שתי ההיסטוריות המיתיות האלו מתרחשת באמצעות המבע המשולב אהדדי של שתי רטוריקות, הפלסטית והמושגית. עבודות הקבוצה גדושות עד מאוד ברטוריקה הפלסטית של הציור המודרניסטי. רפי לביא, כמו אורקל וירטואוזי, מעלה מנשיית-שאול את כל רוחותיו של המודרניזם. מחוות היד הקוראת לרוחות האלה לבוא, בועלת לשפה אחת ואחדותית את המודרניזמים המזוהים כ"בינלאומיים" עם אלה המזוהים כמקומיים. שליטתו המוחלטת של לביא בשפת הגוף של הציור המודרני מולידה את ה"שם" ואת ה"כאן" כלשון אחת, הדוברת את הסערה בלידתה-מחדש מתכריכיה: רוח-האוב הפוביסטית, זו של מכת הצבע הזוהרת, הטהורה, המשוגעת מאושר פראי, משתלחת ובאה; הנצנוץ האימפרסיוניסטי משתבר ונרעד וחוזר ונעלם; ההטחה האקספרסיוניסטית נסתמת ומתגלה בשנית כמו גודש מחניק, כמו גוש שנפלט מגרון סתום; חריצת העיפרון בדיקט מציפה מרחבים הרריים, שבהם טבועים נופי צפת של זריצקי - ושוב ושוב מתגלגלת וחוזרת הפיגורה דמויית השולחן האדום של ארוך: דמות זו צפה ועולה כמו גולם שטרם נשלמה בריאתו והוא שרוי בעיצומו של טקס היווצרות כושל. צורת השולחן האדום בגלגוליה החוזרים מכחילה, מצהיבה, מסגילה. היא נהפכת לתצורת האקדח של לביא עצמו, או לגלגול דמותו של האוטובוס של ארוך, השב ומתהפך כעת בלב מרחב תלוש, הזוי, מרחב-מקום שנופיו הנקרעים מסגירים שהוא איננו כלל מקום: הוא סיוט או חלום או הד של הרחף התת-תודעתי הסוריאליסטי, אותו רחף רדוף שהוליד הציור המודרניסטי באותו רגע כבר-ארכאי של פריצתו ה"חייתית" או הפוביסטית - פריצה שלביא מצטט כמי שמדבר את הציטוט כלשון ראשונית, כשפת אם.
 
   אם כן, מאה שנים של אמנות מודרניסטית חולפות כמו זכרון רפאים מתלקח בדימויי הקבוצה הזאת. כל עבודה ועבודה זוכרת, כמו שגוף זוכר, נחקק ומסומן באינטימיות, בגורל, במשא של עברו. נוכחותו של הזיכרון הזה מופיעה כמו שמחה אבודה. משהו מאותה רוח נשכחת של "התחלה מבראשית" כמו מקיץ לעוד רגע אחד, לעוד מבט אחד:
 
   לפתע, מול קרעי הזרים הכחולים הנוסקים כמו נשמות פורחות משמחה חסרת פשר, נשמה הנעתקת ומפרפרת לעוף סתם ככה, פשוט ככה, אני נזכרת שהיה רגע כזה - שהנשמה היתה עירום ועריה, לא לבושה, שהשמים היו עירומים, ושאפשר היה כך: יש מאין. ואפשר היה שכל היש שבקע כזוהר מכה מלב אותו אין, אף שהיה מעט - היה שלם ומספיק. כמו ענן ורוד של שערות סוכר, כמו נטיפת חלב, כמו קרעי חרצית. נופי הזיכרון הנכתבים-מחדש בדימויי הקבוצה הזאת, מציפים ממעמקים את פעימת הזוהר שעוד גנוז במסתרי החלום המדהים שחלמה האמנות בראשית המאה ה20-, חלום שאימתו ויופיו כרוכים זה בזה כפקעת האורובורוס: פקעת החיים והמוות של תשוקת החירות המוחלטת. מתוך חורבות נשמת החירות, מתוך חורבות משאלתה העזה להיות, היא מקיצה ומבקשת שוב לנסוק כאפשרות חיה, בתוך המעט שבמעט, לאצור את תמצית התשוקה, להתקלף ממעטה קברותיה, ולקום. ולו כזיכרון להיות.
 
   בדימויי הקבוצה "ערבי - שפם סגול", המקום שבו מקיצה פעימתם הכרוכה לבלי התר של שני הקטבים האוקסימורוניים האלה, הקטבים הנאבקים בלי הרף של החיים והמוות - הוא המרחב של הפוליטי. מרחב זה מסומן בראש ובראשונה באמצעות המחווה המושגית, שחורצת את המסגרת המגדירה את המבט בדימויי הקבוצה כולה באמצעות השם שקבע לה רפי לביא: "ערבי - שפם סגול". בה-בעת, אותן מאה שנות היסטוריה של אמנות מודרניסטית לכודות במרחביו הציוריים של דגל, והדגל הזה נוצר ומתהווה באמצעות האמבלמה של המגן-דוד, שנחקקת וקורסת שוב ושוב במרחבי הקבוצה. הצופה נקרא להתייצב אל מול קרעיו הנעלמים של דגל, שמתוכו ובתוכו צפה ומתגלה דמות החורבן שהולידה משאלת החירות של העת החדשה: דימויי הקבוצה הם מראות אפר חורבותיה של הלאומיות המודרנית, בה-במידה שהם מראות פאר חורבותיה של האמנות המודרניסטית.
 
   בתחומיו של הדגל המקורע, המבולע, דגל המתפקד הן כשריד של מקום והן כמקום כולו, שבה ומופיעה דמות אנונימית, לרוב בפרופיל, לרוב מעשנת, ומתוך כך שותקת. את הדמות האנונימית הזאת הגדיר לביא כ"ערבי". הערבי של לביא אינו חדל לעקוב אחר מבטו העוקב אחריו. מבטם של הצייר וכפילו לכוד במעגל מכושף, ממולכד, פראנואידי. המחווה הפוביסטית של הטחת הצבע היא גם המחווה הפובית של המבט המשותף, של העיוורון המשותף, השותק. שתיקתו המתמשכת של הערבי, מבטו הנעוץ בשום-מקום, מציבים אותו כדמות מרכזית וכעד של אותה היסטוריה של אמנות ולאומנות שמציפים דימויי הקבוצה. הצבה זו של הערבי במרחבי האוב של נופי הזיכרון האלה כותבת-מחדש את העבר הגלום בהם ומתוך כך את העתיד הגנוז בהם:
 
   רפי לביא יצר ערבי שהוא כפיל ובן-דמות שלו-עצמו - דמות של מתבונן, דמות רפלקסיבית, מהורהרת. השפם הסגול מתפקד כסימן המודבק כמסכה - וכמוה הוא רופף וחלול, מופיע ואינו מופיע. הסיגריה תלויה תמיד בזווית הפה, ממש כמו בפיו של לביא. באחת משיחותינו אמר לי רפי: "כל ציור שלי הוא דיוקן עצמי. נדמה לי שזה מה שעושים ציירים כל חייהם: דיוקן עצמי". דמותו הכפילית והחמקמקה של "הערבי" בקבוצה זו עזה מאין כמוה, כי בה-במידה שהיא מגלמת את כשלונו המתמיד של הניסיון ליצור "דיוקן עצמי" ממשי באמצעיה השבורים של השפה המודרניסטית - היא גם מגרשת מההיסטוריה את שלל הדמויות הכוזבות שגילם "הערבי" למן ראשיתו של הציור בישראל. אל מול האנונימיות השותקת של הדמות המסתורית הזאת - שאינה מסגירה דבר על מחשבותיה, שנקברת בתוך שרידי ההיסטוריות של המודרניות שהולידו אותה - נגוזות הדמויות האקזוטיות של הערבי הילידי-ילדותי, הצעצועי, האותנטי, כמו קריקטורת האימים הספקטקולרית של "הטרוריסט". הדימוי שיצר לביא הוא דמותו החומקת מהגדרה של "אני", הקורס בתוככי היסטוריה בלתי אפשרית של הרס וחורבן מעגליים - היסטוריה שמאבקיה דנים את נשאיה להיות עקבותיו האנונימיים של מוות רודפני, שקורבנותיו הם תמיד כל-אחד ואף-אחד. דגליו האדומים מדם של המוות הזה, דגליו המלבינים כתכריכים, חקוקים במבטו הסתום של אדם שהוא לפתע "ערבי", שהוא לפתע אתה, או אני.
 

 



תגובות
יפה שפרסמת את זה..... נטע חדד  18/10/09 11:28:01
יפה לך שפרסמת את זה בן כמה אתה?
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד