לדף הבית


ברגנר יוסל - תערוכה 11.05 "נעל אבודה"


מאת: קרמן דני
תאריך פרסום:
16/11/2005

"נקרא לתערוכה 'נעל אבודה' ", הצעתי. "למה אבודה ולא אבוד?" שאל יוסל. "נעל היא נקבה", עניתי. "הא", אמר יוסל, "כעת אני מבין טוב יותר את מה שציירתי".

"נקרא לתערוכה 'נעל אבודה' ", הצעתי.

"למה אבודה ולא אבוד?" שאל יוסל.

"נעל היא נקבה", עניתי.

"הא", אמר יוסל, "כעת אני מבין טוב יותר את מה שציירתי".

ראשיתו של עניין בנעל בודדת שעמדה על גדר אבנים ברחוב בילו. נעל שיצאה לפני זמן רב מהאופנה וטרם חזרה אליה.

יוסל שעבר שם, הביט בנעל בחמלה. אינני יודע מה חלף במוחו, אבל אני מניח שלמראה הבדידות והצבע

השחור, הניח יוסל שמדובר בנעל אלמנה.

אין צורך להיות ברגנרולוג כדי לדעת שהחפצים של יוסל הם תמיד אנושיים.

למחרת, שעבר ליד גדר האבנים הנעל נעלמה.

יוסל דאג, (כלומר עוד יותר משהו דואג תמיד),"איפה הנעל?", שאל יוסל את עצמו ופתח בחיפושים. חיפושים תמיד מעניקים חשיבות לנושא החיפוש. זה היה הרגע בו הפכה הנעל מסתם נעל בודדה ל"נעל אבודה" או בלשונו של יוסל "אודם חושוב" (אדם חשוב) והוא התחיל להפעיל את החלקים הסהרוריים של מוחו במחשבות ודמיונות בנושא הכללי: מה עובר עליה? מה קורה לה כעת?

ייתכן שסדרת הציורים הזאת ראשיתה במחשבות האלה.

כשנמצאה סוף סוף הנעל, שתקה, כדרכה של נעל שחורה ויוסל הביא אותה אחר כבוד לסטודיו.

בעבר כבר צייר יוסל נעליים, כשהיה בן17- שלח אפילו מאוסטרליה ציורי נעליים לאבא שלו - מלך ראוויטש.

אין כמעט סטודנט לאומנות שלא טרח שעות ארוכות מול טבע דומם שעיקרו נעליים בלות. הנעל היא ללא

ספק פריט הלבוש המשמר ביותר, בין כפליו וקמטיו, את מי שהלך בו.

מי שאוהב זיקות ומחפש זיקה נוספת בין יוסל ובין נעליים, ימצא עניין בעובדה שכמעט ולא עבר יום בחייו הבוגרים של יוסל, שלא היה בו חיפוש אחרי נעלי הליכה נוחות או נעליים שאפשר לעמוד בהן זמן רב מול כן הציור.

האם יש בפרטים הביוגרפיים האלה כדי להסביר את המניע לסדרת הציורים הנוכחית?

פסיכולוגיה היא הסבר קל מידי כשמדובר ביוסל ברגנר.

הנעל עמדה בסטודיו וסיפחה אליה בדרך הטבע אלמנטים מתוך הביוגרפיה האומנותית שספוגה בכל ציור,

בכל צילום ובכל צעצוע שנמצאים בחלל שמקיף את יוסל.

ואכן, אולי כדי למלא את ציפיותיהם של קוראיו הותיקים של יוסל, כלל יוסל את הקירות האפורים, החלונות הקטנים והמסתוריים, שולחנות, קרשי צליבה ואפילו עלמות יוסליאניות וגראפיטי מטושטש שבו אפשר לזהות את השירבוטים שליוו את יוסל כל חייו: ילדים, מלאכים ותפוחים או כמו שהוא קורא לזה: "מיין מדינה" (המדינה שלי).

הנושא הכללי הוא ברור, בדידותה של הנעל השחורה. יוסל ממהר להוסיף לנעל עלים, ציפורים, מסמרים

ואפילו רמזים לכלי בית, אבל הצבע של הנעל נשאר שחור גם כשהוא איננו שחור.

ברוב המקרים מבחין המסתכל במעין הילה סביב הנעל. המכחול של יוסל שיוצר את הרקע מתמלא צבע בהיר יותר ככל שהוא מתקרב לנעל, והבהירות החמה הזאת מכריזה על עצמה בכל הציורים האלה שהיא בעצם מרכז הציור, העיקר, החום והחיבה שהצייר יכול להעניק לחפץ.

בכמה ציורים כמעט מבלי משים, מוציא יוסל את הנעל האבודה מבדידותה ומצרף אליה נעל נוספת, לפעמים נעל גברית, שנמצאת אומנם מעל הנעל הבודדה הנשית, אבל ממוסמרת לקיר במסמר וטבעת, שיוסל אוהב כל-כך לשבץ בציורים שלו, גם מצד תוכנם ובעיקר בגלל השליטה המוחלטת שלו בתיאור האור והצל של החפצים הקטנים האלה. (שתי מריחות קלות של לבן מלוכלך והטבעת קמה לתחייה.) בציור שנושאו הצליבה יש אפילו, כמתבקש, שתי נעליים נוספות.

הטבע הדומם של יוסל, אף פעם לא היה דומם, על אחת כמה וכמה שמדובר בנעל שכל יעודה ללכת ולהוליך. אבל דווקא בגלל הדינמיות שיש בציורים, הנעל האבודה אינה הולכת. היא אולי נלקחת כמו שקרה ביום האבוד ההוא, מאז שראה אותה יוסל על הגדר ועד שמצא אותה.

ייתכן שהציפורים לקחו אותה עימן אל קו האופק שיוסל אוהב כל-כך, וייתכן אפילו שיד נעלמה צלבה אותה על איזה לוח עץ. אבל זהו רק היתכן שיוסל מציע יחד עם האזרחות שהוא מציע לנעל מתוך רוחב לב במדינה הפרטית שלו.

אבל מה התרחש ביום האבוד ההוא אפילו הוא אינו יודע.

 

            דני קרמן



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד