לדף הבית


על תערוכת "משפחה גרעינית" - דבר האוצרת


מאת: בן נון טלי
תאריך פרסום:
21/09/2005



משפחה גרעינית   אוצרת : טלי בן נון

 

דיוקך עצמי. פנים, גוף, חפץ או ראי הנפש?

המשפחה הגרעינית (אב,אם,ילד), הבית והמוצא מניחים את התשתית שעליה נבנה הדיוקן העצמי

בראשיתו. השנים חורצות בו זיכרונות ותהפוכות, הוא לובש ופושט מסיכות, משנה פנים ומדבר

בקולות שונים. כל אלה נערמים בו שכבות שכבות.

כמעט כל יצירת אמנות יכולה להיחשב יצירה אוטוביוגרפית, כיוון שסימני דרך ואפיזודות

מסיפור חייו האישי של האמן מחלחלים פנימה ומשפיעים על התוכן והשפה של היצירה.

הבחירה בחמשת האמנים המציגים כאן נבעה מתוך חיפוש אחר דיוקן עצמי מרומז ומפושט

במשמעויותיו, המבוסס על קטעי זיכרון ותחושות שנחקקו. תמצית של עבר, הווה ועתיד. 

בועז קדמן , "חבל חבל", מיצב חלון ראווה

"אני מקנא- אך אינני יודע אם אני מקנא- באלה שעליהם אפשר לכתוב ביוגרפיה, או שמסוגלים לכתוב את הביוגרפיה שלהם. ברשמים אלו נטולי הקשר, ואינני מעונין בקשר ביניהם, אני מגולל באדישות את האוטוביוגרפיה שלי נטולת העובדות, את ההיסטוריה של' נטולת החיים. אלו הוידויים" שלי, ואם איני אומר בהם דבר, הרי שאין לי מה לומר".

'ספר  האי-נחת',  פרננדו פסואה. 

בועז מוצא מפלט בעולם המילים והרעיונות. המשיכה לעולם המילים- תחילה כקורא המגלה את

מחוזות הדמיון בספרים ואחר כך ככותב המייצר סביבו מרחב פנטסטי ומקיף את עצמו בידידים

בדויים. הוא משוטט בחופשיות על פני הזמנים, אוסף באדיקות ספרים ישנים ומשומשים, תולש

מתוכם דפים מצהיבים, גוזר אותיות, מילים ואיורים, מדביק דימויים של קטעי זיכרון ויזואליים

וטקסטואליים. פיסות אלו הנם חומר הגלם מהם נבנה קולאז' שרירותי, אולי פרימיטיבי באופן

מסוים. כמו מספר סיפורים הוא מיטיב לתאר סיטואציות קטנות, פשוטות שהתרחשו במשפחתו

או בסביבתו. בליל של קולות בוקע מגרונו : המודע, התת-מודע, הביקורתי והחברתי. הרישום

מדגים את הקול, הקול מדגים את הרישום.

ציור,כתיבה וחריזה הם האמצעים דרכם מתבונן בועז על  עצמו מהצד, בלתי מעורב.

'פנקס רישומים' המכיל מחשבות, שרבוטים ורעיונות, הופך למושא ההתבוננות של צופה אקראי.

 אנה ים, צילום

אנה, ילידת רוסיה, עלתה לארץ עם הוריה בתחילת שנות התשעים. עם קרובים ובני משפחה

שנותרו ברוסיה היא שומרת על קשר תדיר, כך משתמרת זיקתה וקרבתה למקום שבו גדלה.

אנה רוחשת אמפתיה רבה כלפי האובייקטים אותם היא מצלמת, בין אם הם אנושיים או

דוממים, היא מפיחה בהם רוח חיים וממלאה אותם בתשוקה, סלידה, עצב ואהבה. היא אינה

עוסקת בהנצחת רגעים נדירים, אלא מצלמת שגרה סתמית כביכול ומערבת בתוכה נאיביות

חצופה. העין משוטטת מעל הצילום בחוסר שקט, מחפשת רמזים האם המצולם הוא מקרי או

מבוים? השחור מכסה ומסתיר, הלבן מפתה ומסמא.

ההתרפקות על זיכרונות ילדותה והגעגוע ל"שם" מתבטאת בזיכרון שהיא נוצרת בליבה לפרטים

מעברה, כפי שהיא חווה אותם בהווה. הפער הפיזי והרגשי שנפער בין ה"כאן" וה"שם", בין עבר

להווה, מטשטש את המבט הסובייקטיבי שלה. ממד הזמן והמרחק נעשים יותר רגשיים מאשר

קונקרטיים, לכן קשה להבחין בין דימוי של זיכרון אובייקטיבי-מציאותי לבין דימוי של זיכרון

מומצא.

 דני בק,  "מי אמר אני?", ציור שמן

את עבודת הוידיאו, ,Back Production הציג דני לראשונה בביאנלה לאמנות 'ארטפוקוס' 1999.

מתוך חיפוש מתמשך בזהותו המינית והעצמית, הסתגר דני בדירתו וביים משחק חילופי

תפקידים. הוא לבש חמש דמויות תיאטרליות-דרמטיות : פסנתרן חבוש בידיו ובאצבעותיו,

משורר מכור לסמים ולאלכוהול שומר שבת ; טבח ; ואקורדיוניסט, כשכל אחת מהן מאירה פן

אחר של אישיותו. ההתחפשות היא הפורקן. בעזרתה הוא בודק את הגבולות, נוגע בקצוות של

עצמו. המצלמה המתעדת צופה בדממה בעיסוק הפורנוגרפי של דני בעצמו. הסקרנות ללבוש ולהשיל פנים עלובות, מיוסרות, גבוליות, גרוטסקיות ומצחיקות, היא הדרך שלו להתגבר על זיכרונות מעברו שהותירו בו משקעים. הוא מבקש להרפות ולנוח ממסכת העמדות הפנים.

בסדרת ציורי השמן, "מי אמר אני?", משנת 2004, מנסה דני לגעת עוד פעם אחת ב"אני" שכיכב

על מסך הטלוויזיה ואינו אלא דיוקנאות בדויים המגלמים יחדיו משפחה רבת נפשות של נפש

אחת. לנצור רגע רב משמעות ולהקפיא אותו במרחב הזמן, בפעולת ציור מהירה, בקווים שחורים

ובמכחול יבש עד כדי כאב.

 יעל יודקוביק, רישום על עיתון

משך שנתים רצופות (2003-2005), יום אחרי יום, כתבה יעל יומן פרטי על גבי מוסף הכלכלה של

עיתון "הארץ". המילים היו לגופים חושניים שניתן לגעת בהם, רשומים בטוש שחור. נעדרי הבעה, מחוקי פנים ועירומים הם נתמכים בעקומות הגרפיות של העיתון או מכילים אותן בתוכם כמו

עורקים, ורידים או איברים פנימיים וכותרות העיתון מעניקות להם כינויים אקראיים.

האיורים של ערכי מניות הבורסה והעקומות של מדדי המטבע היו לחלק אורגני של הרישום

ואמירתם מצומצמת וחד משמעית : צמיחה או צניחה, פוטנציה או אימפוטנציה.

 צללית גב מעורפלת, קווי מתאר חלולים ממולאים בגעגוע אל מה שמעולם לא היה שלה, כעס

שאין לו פנים ולא שם, רמז למשפחה לא שלמה. יעל מתמסרת לפעולת הרישום-כתיבה כמי

שחוקרת את מדע האנטומיה - גוף רודף גוף, קו אחרי קו, כך היא מלבנת בינה לבינה את מה

שהניע ומניע את חייה. עוד פעוט, ילד, נער, גבר או אישה, דמויות חסרות זהות מינית, רק

תנוחותיהן מספרות את סיפורן - חלשות או חיוניות, מבוישות, ישנות או מתות. הצורך המטריד

לפלוש אל תוך עולם אנכי-גברי, בוגר וילדותי, חזק ממנה. על אף החספוס של הנייר האפור, הזול

והמתכלה, יעל מטפלת בדמויות הרשומות במסירות ובאהבה.

 אתי אברג'ל, "מבוא לתורת האושר", מיצב קיר ורצפה.

קשה לתאר בצמצום את המופשט, החומרי והפיסולי בעשייתה של אתי, לכן כשנתקלתי בשיר

'אוטופיה' של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, ידעתי שאין דרך טובה יותר מהאופן שבו המילים,

המקצב וההדגשים (כפי שהם במקור) מאירים את המיצב בתמצות ובדיוק מושלם.

 אוטופיה,

אי שהכל מתבהר בו.

כאן ניתן לעמוד על קרקע מוצקה של הוכחות.

אין דרכים מלבד דרך הגישה.

השיחים כורעים תחת נטל התשובות.

כאן צומח עץ ההשערה הנכונה

ענפיו מסועפים זה עידן ועידנים.

עץ ההבנה המסמא בפשטותו

ליד המעין, ששמו אה, ובכן זה כך.

ככל שתעמיק ביער, יתרחב

עמק המובן מאליו.

בהתעורר ספק, הרוח מפזרו.

בלא שיקרא ההד נוטל את רשות הדבור

ומבהיר ברצון את תעלומות העולמות.

מימין מערה, משכן המשמעות.

משמאל אגם השכנוע העמוק.

האמת ניתקת מן הקרקעית וצפה מעלה בקלילות.

מעל לעמק מתנשאת ודאות בלתי מעורערת.

מפסגתה נפרשת מהות הדברים.

למרות קסמו הא' שומם,

ועל החופים ניתן לראות עקבות זעירים

הפונים בלא יוצא מן הכלל אל הים.

כאלו שכאן אפשר רק לנטוש

ולשקוע במצולות לבלי שוב.

בחיים שאינם ניתנים להשגה.

 

התערוכה מתקיימת במסגרת הפרוייקט אוטו/ביוגרפיה והוצאת כתב העת 8 של המדרשה בנושא זה.

           

 

 



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד