לדף הבית


הכל הודות לאבא: כך יזמתי את פתיחת "בית לאמנות ישראלית"


מאת: רודי בינט
תאריך פרסום:
01/12/2013

אבי, גרשון בינט, היה תעשיין פלסטיקה ובעל בית חרושת בפרדס חנה וגם אספן אמנות וצייר חובב. הוא שילב בין שני עיסוקיו: כשהיה מגיע כל שבוע לתל אביב לפגישות בהתאחדות בעלי התעשייה ניצל את שהותו בעיר הגדולה לסיורי גלריות ובמסגרת הסיורים פגש את האמן יוסל ברגנר שלימים הפך להיות אחד מהאמנים בגלריה בינט.

אבי, גרשון בינט, היה תעשיין פלסטיקה ובעל בית חרושת בפרדס חנה וגם אספן אמנות וצייר חובב. הוא שילב בין שני עיסוקיו: כשהיה מגיע כל שבוע לתל אביב לפגישות בהתאחדות בעלי התעשייה ניצל את שהותו בעיר הגדולה לסיורי גלריות ובמסגרת הסיורים פגש את האמן יוסל ברגנר שלימים הפך להיות אחד מהאמנים בגלריה בינט. אבי היה אדם עם המון תעוזה. הוא היה אוטודידקט ומאוד יצירתי .
בשלב מסוים החליט להתמקד באמנות והקים ב 1962 את גלריה בינט בירושלים. היו לו תקוות לעסוק בציור במשרה מלאה עם צאתו לפנסיה, אך הוא נפטר בגיל 57 ומעולם לא הספיק לצאת לפנסיה ולהגשים את חלומו. אחי ואני המשכנו את דרכו, והפעלנו את גלריה בינט בתל אביב במשך יותר מ-40 שנה. אבא היה בעל קשרים יוצאי דופן עם אמנים ישראלים ואני הייתי מגיל צעיר שוליית גלריות, וכבר בתיכון התחלתי לעבוד איתו. הייתי ילדה שנכנסת ויוצאת מגלריות ומסטודיו של בכירי האמנים הישראלים לאותה תקופה : מרדכי ארדון, ראובן רובין, אנה טיכו, נפתלי בזם – כולם יוצגו על ידי אבי בגלריה בינט. עם השנים השלמתי תואר ראשון ותואר שני בלימודי אמנות ובמקביל המשכתי לעבוד בגלריה ולימים לנהל יחד עם אחי את הגלריה בתל אביב. אצרתי יותר מ- 100 תערוכות והמשכתי לייצג את האמנים הוותיקים וגם לעבוד עם אמנים עכשוויים. לפני שלוש שנים פרשתי , והגלריה עצמה נסגרה בראשית שנה זו.

לא הייתי אספנית ואני לא בעלת כישרון ציור, כמו אבי, אבל את היצירתיות קיבלתי מאבא – את האמונה שאיכות חיים היא לעסוק במשהו שאת מאד אוהבת, לקחת את הסיכון ולהצליח. זה בדיוק מה שאני עושה בימים אלה, עם פתיחת "בית לאמנות ישראלית" במכללה האקדמית תל אביב יפו.
גם אני, כמו אבא, פעלתי לפי מה שמנחה אותי בחיים: האמונה והיצירתיות. האמנתי שיש חסר גדול בתכנית מסודרת ללימודי אמנות ישראלית, אמנות שקיימת יותר מ 100 שנה והיא טובה וראויה לתכנית לימודים בפני עצמה ולא רק לקורס או שניים במסגרת לימודי אמנות כלליים. 
יחד עם ד"ר גדעון עפרת, התחלתי לקדם את הרעיון לפני מספר שנים. הקדשתי שנתיים לבניית תכנית לימודים, שקרמה עור וגידים במכללה האקדמית תל אביב יפו. עד לרגע ההרשמה לא ידעתי אם יירשמו מספיק אנשים, אבל לקחתי סיכון כי האמנתי בפרויקט. האמת היא שבניתי על 30-40 תלמידים ובסופו של דבר כבר נרשמו 110 תלמידים, רובן תלמידות. דווקא העובדה שיותר נשים מבקשות ללמוד מגברים – לא הפתיעה אותי. גם כשאני הייתי סטודנטית, רוב התלמידים באקדמיה היו תלמידות. ובכל זאת – היום בולטת הנוכחות הנשית גם בקרב המרצים, בניגוד לתקופה בה אני למדתי.
רותי דירקטור, מרצה בבית לאמנות ישראלית, הסבירה בסימפוזיון שערכנו החודש אודות "הנוכחות הנשית באמנות" דבר מעניין: העיסוק בתחום של הנוכחות הנשית יותר מאסיבי היום ויש יותר נוכחות נשית בכל התחומים – באקדמיה, בקרב האמנים, במספר תערוכות יחיד של אמניות. העיסוק פתח אפיקים לנושאים מודרים אחרים. לדוגמה, מוזיאונים חשובים בעולם עוסקים באמנות אפריקאית; אמנות אבורג’ינית מאוסטרליה זוכה למחירים גבוהים במיוחד.  העיסוק בקבוצות מודרות אלה פתח פתח לקבלת לגיטימציה ומקום של כבוד בטופ של הטופ. בביאנלה בוונציה לפני עשור לא היו חושבים להציג אותם, אבל כיום זה כבר לא הגבר הלבן שמצייר או צורך אלא האמנות נפתחה לאפיקים אחרים ומאוד יכול להיות שהפתח נעשה באמצעות העיסוק בקבוצה המודרת של הנשים באמנות.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד