לדף הבית


הבהלה לרעב


מאת: ניצה פרי
תאריך פרסום:
14/05/2011




 
הבהלה לרעב
 
"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך" , גי דבור
התערוכה היא הראשונה בסדרה של שלוש תערוכות העוסקות בנושא רעב. לא רעב ממשי למזון, או רעב קיומי, אלא רעב שהפך לתשוקה ואובססיה לחפץ.
חפצים, כפי שהטיב לנסח ז’ול דויד פרואן (prown) משמשים כסוג של "מדיום" המגשים בחומר ערכים, ציפיות ואמונות "artifacts materialize belief" אך נוטים לצייר את העולם באופן אידיאלי.
בחברות עתיקות הכירו את משמעותם של חפצים באמצעות תרבות ומנהגים, כיום היחס לחפץ נעשה גלוי לעין, העולם שאנו רואים הוא עולמו, והצריכה העצומה של החפצים שולטת במציאות היומיומית בעוצמה, שמכלול החיים, כפי שמכנה גיי דבור ((Debord בספרו "חברת הראווה" נראה לעיננו כהצטברות עצומה של ראוות.
התערוכה מבטאת את היחס בין אנשים וחפצים אשר תופס חלק נכבד בקיום שלנו. יחס הנע בין זיקה מבוקרת לבין תאווה אובססיבית לאוביקט. התשוקה נוכחת בתודעה ללא הרף, למזון, להערכה, למין, לרכוש, לאובייקט. תשוקה חמדנית, יוצרת את הרעב הבלתי ניתן לשבעה, את חיפוש העונג.  התשוקה הבאה על סיפוקה, נולדת מחדש שוב ושוב, מעין "גלגל הסאמסקארה". השעבוד לחפץ מכונן ומעצב את ההיבטים של היומיום: תפיסת הזמן, ארגון המרחב, היחסים החברתיים, היחסים הבין אישיים, בתקשורת, בתרבות ובאמנות. הבעיה נוצרת כאשר אותה סובייקטיביות מחופצנת אינה מבדילה בין הצורך לבין החלום,  והופכת את החלום לצורך. זה בא לידי ביטוי גם באופן שבו עבודת האמנות שהייתה אמנם מאז ומתמיד גם סחורה, (אך לא סחורה בלבד), הופכת לאובייקט נחשק ונצרך. עולם האמנות חודר אל תוך החיים הפרטיים ומציף את צרכן האמנות בהון ויזואלי יקר.
דיכוי, או פיתוי? שלמות או נכות? הסובייקט נותר חסר אונים מול התשוקה הנחווית כאי נחת ותחושת העדר .
בעבודתה, הופכת הילה לולו לין את גרונה ופיה לחלל. שפתיה משוחות בשפתון אדום לוהט וחושני, שואבות בתנועות מציצה שרשרת פנינים כאילו הייתה צינור ספגטי. לאט לאט היא בולעת פנינה אחרי פנינה, מבטה חד ונוקב בצופה, לא מרפה. בולמוס הבליעה הוא חסר גבולות או מחיצות, והיא מציגה לעיני הכול את יחסה האינטימי לחפץ ללא רתיעה ממסחור הגוף. אקט הבליעה והפליטה נע בין עונג לבין עינוי, בין טבעי לבין מלאכותי. הפה, כמצע בעל ספיגה, בית בליעה של אובייקטים תובע מן הצופה להכיל את תחושת אי הנחת שהיא מבטאת באמצעות המחרוזת שנמשכת אל ונדחית ע"י הגוף. שרשרת הפנינים הנחשבת מוצר נשי נחשק, נותרת מול התשוקה החיה של לולו לין, מפורקת מנשקה. בשליטה אינסופית, מותחת האמנית את המלאכותיות הבוטה של האובייקט בפיה, וממירה את כוחו לפסוודו חפץ, ואת הצופה לצרכן של אשליות.
העבודה"תשעה ארגזים ושטיח אדום"של טל שוחט היא אחת מתוך הסדרה ’פליטים’. את תחושת הפליטות הפרטית חוותה טל על בשרה בנדודים מדירה לדירה. בחלל אסתטי ומוקפד בונה שוחט את הסביבה הביתית נקייה מחפצים. הניגוד בין העזות האדומה של השטיח והלבוש הפתייני של האישה יוצר מתח מול הארגזים התעשייתיים נטולי החיות. הארגזים מכילים את סך החפצים שיש לאדם בבית, סך חייו הארוזים בחומר זול. הממשות המונוכרומית של הארגזים ממזערת את הצורך בקיום תכולתם. אישה, שטיח וטלוויזיה, הכול מתנקז לטריטוריה הנשלטת ע"י קופסת זמן נחשקת (הטלוויזיה), מוצר הכובש את הצופה הצרכן באמצעות הפצה שטחית של דימויים. הצפייה היא חוויה אוניברסאלית אולטימטיבית ואולי זו הסיבה, שהצופה אינו מרגיש בבית בשום מקום. מבטה של שוחט ממוקד בטלוויזיה מרצדת ולוכדת תאוות, תשוקות למכביר, מעין חבילת "הכול כלול" במסך אחד בשילוב חווית צפייה משחררת. משטור הארגזים מנכיח את החפצים הארוזים למרות היותם מוסתרים. האם האמנית בצד המוכל או המכיל, הנוכח או הנטמע והאם ביטולו של האחד, מממש
 את הצורך של האחר להישאר?
 
שאלות על הערך של אובייקט האמנות מעלה גיא גולדשטיין בעבודתו "work in process". גולדשטיין גידל בסטודיו גרבילים (חיית מחמד מכרסמת), לאחר שגילה כי בכדי לחדד את שיניהם, הם באופן טבעי מכרסמים חפצים ואז פולטים את השבבים. הפסלים המוקרנים הם למעשה, אובייקטים מפלסטיק שכורסמו על ידי הגרבילים. הכלי, אשר גם בשלמותו הוא בעל ערך חד פעמי וזמניותו שאולה, ניצב כפסל בעל קו המתאר, צורה וצבע מוקפדים, מוקף הילה וזוהר שמקורם בהכלאה מטרידה בין פיסול חייתי לבין התערבות אנושית אמנותית בתהליך יצירת אובייקט האמנות. מכלול הדימויים שנוצרו בתיווכם האובססיבי של המכרסמים, מעלה שאלות על מודעות של האמן ביצירת אובייקט אסתטי, על תפקידו כיוצר ועל תהליך היצירה בכלל.
 
אלונה רודה מתבוננת מקרוב ביחסים הדו ערכיים בין הפונקציונאלי למטפורי. מחד, היא מדמה את חזיר הבר שמאוד מוחצן בצבעוניות שלו, אך מאידך, רגלו הקדמית מקופלת וחלושה, היא מטאפורה לחברה בה אנו חיים כיום. חזיר הבר הוא פולחן הראווה של  "חברה אנושית אוכלת כל’, בדרגת צבירה כמותית ולא איכותית, כבולה בתשוקתה, צועדת אך רופסת, גרסה מוקטנת של עגל זהב המשעבדת את הצופה במסווה של הסחות דעת. השליטה של העגל המטפורי בהנאותינו הופכת את האובייקט, יוקרתי ככל שיהיה, לוולגרי .
 
העבודות של טל פרנק עוסקות במתח בין הטכנולוגי לאנושי. דימויים פלורוסנטיים אשר מכל אחד מהם נשללה ההמשכיות וע"י שיבושם הם הפכו לאובייקט אחר. התנועה הפלורוסנטית כמוה כפתיחת פה, אחוזת בולמוס של רעב. בעבודה נוספת חבוי חיוך מרומז, כמו ייצוג אנושי נוכח, מעורר השתאות ופליאה, בהלה ואי ודאות ביחס למה נוכח יותר, הטכנולוגי או האנושי.  האיכות האינטימית הקורנת מהן מעוררת תחושה של אופטימיות, של עולם תבוני יותר, נאור ומפיץ אור. התמצית בעבודתה של פרנק היא הגרעין של הממשי, עולם של יצירתיות, משחק, עונג, דמיון ותשוקה כולם חוברים יחד לרגע מסוים, שאין ביכולתנו לתפוס, לתנועה שכל רצונו של הצופה הוא לנצור אותה.
 
טובה לוטן ’מתמכרת’ לאובייקט אותו היא מצלמת. המודל שלה הוא מיכל מים הנראה ככדור קריסטל או בדולח, מלא במים עד חציו, כשמעל קו המים נעים פרחי לנטנה. המיכל  ’ממוקם’ במרכז הפריים, כמו בטבור העולם. הרקע, מטושטש, אך הגן הפורח משתקף מתוכו, נראה כאילו כולו צף.
דומה שהגן נעקר מסביבתו וממציא עצמו מחדש כעולם קלידוסקופי, מנותק מהקרקע, משוחרר מחוקי הכבידה וחסר שורשים. הכדור אינו מספק תמונה אחת קבועה ויציבה, אלא מצב של השתנות מתמדת. בצילום השני הכדור המונח על פני האדמה, כמודל המייצג ’מיני עולם’ - מציאות בדגם מוקטן. האובייקט קובע את מקומו בחלל, את הצופן והקוד לכוחו, כפה פעור לרווחה גומע ויונק את המבט של הצופה.
 
אוהד מילשטיין ממקד את תמצית התרבות לחוויית ראייה אינטימית בין אובייקט לבין התכולה שלו.
כוס מים, כאובייקט פרפורמטיבי, נעה ככלי המרכז בתוכו את הדחפים והתשוקות בחברה שלנו.
בפריים ממוקד חגה הכוס כבמחול שדים, במרחב לבן, ריק, שהוא כלום, אך הכול בו.
היא מכילה את תמצית החיים, מים, אך היא גם מאיימת לרוקן אותם. היא תובעת את מקומה לקרקע יציבה ולהגדרה, אך היא גם שבירה ואינסטינקטיבית. המתח הדו משמעי בין הרצון שלנו להכיל עוד ועוד לבין הצורך בריקון (לצורך מילוי), נדון לחיפוש תמידי ולחוסר יציבות קיומית. מחד, הרצון של האמן לחשוף ולהיחשף בשקיפות טהורה, מאידך החשש להישבר ולמוסס הכול.
 
אליס קלינגמן מביאה את הצופה לדרגת שפע באמצעות דלי אדום, מלא עד גדותיו במים. למראית עין, נראה הדלי ריק, צבעו ודימוי הבובות החגות סביבו מתעתעים בצופה ולוכדים את עיניו בנוכחות פתיינית וכובשת. אלא שהבובות מזמינות את המתבונן בריקוד, למשחקי ראייה ותעתוע ומעוררות שאלות לגבי חמקמקות המבט בכלכלה הקפיטליסטית, בה אנשים מנכסים אליהם מושגי צריכה בתיווכם של דימויים אשלייתיים. קו המתאר העגול של הדלי חוצץ בין המסה והחומר שבתוכו, לבין הקלילות והמעוף של הבלרינות המלאכותיות. מוקף הילה המאדירה את ערכו הארעי והחולף בנצחי ובלתי ניתן להמרה.
 
דליה גפן חושפת מניפולציות שהיא עושה באובייקט ראווה נשי מובהק. הארנק שתכולתו צפויה בדרך כלל, הופך לחידתי בעבודותיה. ארנק המשחק מפקיע את זהותו כרכוש יחיד והופך לנחלת הכלל. מחד, הוא פתוח וגלוי, מזמין את הצופה כצרכן של אמנות לדו קרב, אך מאידך, תכולתו חסרת ערך ומכבידה. החול כתוכן נזיל, בדומה לכסף בחברה שלנו, גודש את החפץ ב’כלום’. בארנק המקפל בתוכו תמונה של אהוב, עולה תחושה עגומה של תלישות בחברה שלנו שמכמתת את הפנאי הרגשי במטבעות של זמן וכסף. האור שניבט מתוך ארנק התאורה, הופך לחומר, לחלל המפיץ חום, מקרב ומעניק נחמה למתבונן.
 
קארין צור עושה טרנספורמציה לאביזרים נשיים ומעלה אותם ממושאי תשוקה יומיומיים לאובייקטים פולחניים. החומרים הרכים והעדינים מהווים השראה לעבודותיה והם לקוחים מתוך דגמים מעולם האופנה, אלא שאותה אובססיה נשית הנתונה אחר שיגיונות האופנה המשתנה, הופכת אצל צור לאובייקט דומם, קפוא ובלתי שמיש. הטורסו הפתייני מוסב לאיקונה, ראווה לעין אך שריון חוסם לגוף, סטטי ולא נעים למגע, ארכיטיפי אך מחוסר כוח השפעה.
 
בעבודה "הטורף בעל לב הזהב" שותלת אורית ישי בתוך לסת של שועל שן בעלת צורת לב ובציפוי זהב. בפעולה זו היא מפקיעה באופן מטפורי את כוחו של השועל כטורף ומנכסת לעצמה את ערכו כאובייקט אמנותי יקר. אקט אמנותי זה מעלה שאלות לגבי הפיכת הטבע לסחורה, טיבו של שוק האמנות כיום ומהו הסטאטוס של האמן או של צרכן האמנות.
הבחירה בדימוי טקסטואלי בעבודה "שלום חלום"מסמנת ויתור על שלטונם השטחי של הדימויים אותם מאפיין דניאל בורסטיין ((Boorstin כתוצר של "יומרותינו האקסטרווגנטיות" .
אותיות הניאון המתחלפות במחזוריות קבועה, מחדדות את הבעייתיות שעולה בפיצול המילים שבחרה ישי: שלום-לחלום הבלהות של החברה הכבולה בצורך לחלום. מה שנראה בתחילה כקריאה לחלום, הופך לניכורו של המתבונן לטובת מושא תשוקתו- ככל שירבה להתבונן, כך ימעט לחלום.
 
הילה בן ארי מציבה דמות היוצאת מן הקיר ע"י מוט היוצא מגבה וננעץ כחרב פיפיות בגוף. 
דמות מלנכולית, נמצאת במצב של רחיפה, חשופה ופגיעה למבטו של הצופה. נוכחותה מאיימת דווקא בשל חולשתה, בשל הפחד מהלא מודע, מהנפילה אפשרית לתהום.
כמו הבזק חולף, המגיע אלינו באמצעות יופי ואובדן גם יחד וגורם לנו לחוש פאר וסערת נפש אך גם כאב, אנו אנוסים לחפוץ את הרגע ואת היופי. אך כוח החיים הוא גם המוות, בהמשך לקביעתו המכוננת של זיגמונד פרויד על הקשר בין ארוס (יצר החיים) ותאנאטוס (תשוקת המוות). מה אם כן, מת? האשליה מתה, החלום, החמדנות לקבל הכול, לרצות שהכול יהיה רק יפה. הדמות התועה בחלל היא האינקובאטור של פחדינו ושל חלומותינו המפוארים ביותר.
 
קינגה דוניקובסקההיא אמנית פולניה, היוצרת ומתגוררת בברלין. דוניקובסקה שייכת לגל האיכותי של אמנות פולנית עכשווית הזוכה לפריחה בשנים האחרונות באירופה. עבודתה מוצגת במוזיאונים, גלריות ואוספים ברחבי העולם. עבודתה של דוניקובסקה היא שילוב של אמנות מיצב, אמנות קונצפטואלית והפופ-ארט החדש, ומשלבת בתוכה צילום, ’רדי מייד’ ועבודת ריקמה. בשנת 2009 הוזמנה לארץ במסגרת פרויקט ה’רזידנסי’ של ’בית הזכוכית’ בתל אביב. במהלך שהות האמן שלה יצרה דוניקובסקה כמה עבודות במסגרת הפרויקט שלה ’חדש’ העוסק בצורך התרבותי למתג כל דבר כ’חדש’ כדי לנכס עבורו ערך מוסף של איכות כלשהי, ערטילאית ומופרכת ככל שתהיה. סדרת העבודות ’חדש’ המוצגת בתערוכה, מורכבת מ 9 עבודות בהן רוקמת האמנית בפייטים על נייר את המילה חדש ב 9 שפות שונות תוך הפיכת המושג לאלמנט עיצובי ואסתטי המרוקן מתוכן ממשי.
 
אילון ערמון הוא אספן אובססיבי של חפצים. בשנים האחרונות הוא התחיל לאסוף דמויות קטנות
שאותן הוא פיזר בכל הבית ובעיקר בחלל העבודה שלו. בעבודה "ראשים" הוא משכפל את הראש שלו מספר פעמים באמצעות סריקה תלת מימדית של הראש וצילום מזוויות רבות. ריבוי הדמויות בתוך הקופסא, כבמעין בובות משחק מאפשר לו לחלום על עצמו במצבים שונים ואף למשוך אנשים דרך העבודה לחלום על עצמם. טכניקת ההפצה של הדימויים ויכולתו של איילון להרכיב את הראש שלו על כל מה שירצה, היא בראש ובראשונה "השקפת עולם שהפכה למעשה, שהיתרגמה לחומר.
 "היא ראיית עולם שהוחפצה".
אוצרת: ניצה פרי



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד