לדף הבית


מתחת לפני השטח


מאת: ניצה פרי
תאריך פרסום:
20/04/2011

התערוכה מבקשת לבדוק  את הפורטרט כישות דואלית החושפת מרחב חיצוני חשוף של פני שטח מול מרחב הנפש הפנימי של המצולם, הסמוי מן העין. הזהויות המצולמות בעבודות האמנים, נעות בין התגלות להסתרה, בין בריחה לנוכחות עיקשת. המתח בעבודות נוצר בין המעטפת החיצונית הצילומית, חסרת הנפח מול עומק שלא נמצא בשדה העובדתי, אך ניתן לחוש בו משתקף בפורטרט ופתוח לפרשנות. התערוכה בוחנת את הפער בין הניראות של הפורטרט, מול המסתורי הקיים באדם ואינו מתמסר לצופה.



מתחת לפני השטח
 
סיגל אבני, מורל דרפלר, מירב הימן, רועי רוזן, רעות פרסטר, מיכה שמחון
 
התערוכה הפותחת את שנת הלימודים בבית הספר מוסררה ע"ש נגר מתכתבת עם יצירתו של מורל דרפלר.
 
בתערוכת היחיד "ראשים" במוזיאון ת"א, הציג מורל סדרת פורטרטים מטופלים, עזי מבע הנדמים במבט ראשון כמסכות פנים כבדות איפור. הדיוקן – נושא עבודותיו של דרפלר, ניצב תמיד במרכז ה’פריים’. באמצעות תהליכי מחיקה, שריטה, שרבוט וצילום מחדש של העבודה המטופלת, הוא מנתק את הדמות מזהותה המקורית וגורם הזמן המעוגן במציאות מיטשטש.
 
התערוכה מבקשת לבדוק את הפורטרט כישות דואלית החושפת מרחב חיצוני חשוף של פני שטח מול מרחב הנפש הפנימי של המצולם, הסמוי מן העין. הזהויות המצולמות בעבודות האמנים, נעות בין התגלות להסתרה, בין בריחה לנוכחות עיקשת. המתח בעבודות נוצר בין המעטפת החיצונית הצילומית, חסרת הנפח מול עומק שלא נמצא בשדה העובדתי, אך ניתן לחוש בו משתקף בפורטרט ופתוח לפרשנות. התערוכה בוחנת את הפער בין הניראות של הפורטרט, מול המסתורי הקיים באדם ואינו מתמסר לצופה.
 
הצילומים של סיגל אבני לקוחים מתוך הסדרה "קול על גב עור" בהם מצולמות שתי נשים, אם ובת, מירנדה ואיה. לא ברור האם הן באמצע אקט פולחני, אך פניה של האם, זרועותיה של הבת, הגו המתעקל, הם מראה שטורד את מנוחתנו. פרויד קבע כי תופעת ה"מאיים" קשורה לדבר שהינו מוכר וידוע, ועם זאת מעורר חרדה. הוא הסתמך  על מחקרו של יאנטש שמצא כי המילה Unheimliche , ממזגת לה משמעויות מנוגדות: המוכר והמודחק. אבני יוצרת מפגשים לא צפויים במציאות הריאלית המעוררים איום, בעתה ואי בטחון אינטלקטואלי. במצלמה בסיסית של 35 מ"מ, סדין שחור, תאורה טבעית מהחלון היא  מציתה ומתיכה את האברים של איה ומירנדה אלה לאלה. "יש שם את כל מה שאני מחפשת, אומרת אבני, כל מה שמטריד אותי. כל מה שאני רוצה לדבר עליו. יש שם שתי נשים ויש שם פציעות ויש שם התמסרות, ויש את מה שביניהן, יצור הכלאיים הזה".
אבני יוצרת מארג שבו שלוש נשים נמהלות לדימוי אחד, האם, הבת והצלמת מאחורי העדשה. בעוד שהאם והבת עוצמות עיניים לאינסוף, שומרת אבני על הגבולות, מרכיבה שניים לאחד, חותרת לסימביוזה, ליצירת אחד חדש שיכיל דרך הפירוק וטשטוש הגבולות, חיבור אולטימטיבי יוצא דופן. מצד אחד מגלה החיבור בדידות, פגיעות מוות, מאידך מתבהר הצורך בקשר בין האם והבת כהמשך של התפתחות.
 
הצילומים של מירב הימן לקוחים מתוך הסדרה "אחות רחמנייה" סדרת צילומי צבע של מפגשים אינטימיים שקיימה בבתיהם של גברים ונשים מזדמנים שהכירה בצ’טים באינטרנט. באמצעות שמות בדויים, נעתרו לבקשתה להיפגש לצורך צילומים. במסגרת המפגשים במקומות שונים, ביימה הימן סצנות במלון, טקסי אכילה כחלק מסטטוס חברתי ועוד סיטואציות של אינטימיות זוגית. מתוך שאיפה ליצור קירבה, נוצרת הזרה שנובעת מהאנונימיות שבמעמד ההזוי. היחסים בין אכילה כמפגש חברתי לבין דימוי הגוף הנחשק מעבר לכיסוי התפאורתי, נעים בין הומור שנון לחתרני ומגחיכים את הסיטואציה ואת הסיכוי לקשר זוגי חברתי אמיתי. הימן מביימת סיטואציות מלאכותיות אך בעצם מתחקה אחר דינמיקות אנושיות מוכרות שאופפות מערכות יחסים בעידן הוירטואלי. בסרטו של פייר-פול רנדר "תומא מאוהב", קומדיה עתידנית בה צעיר בלגי הסובל מפוביה המונעת ממנו לצאת מדירתו, יושב מול המחשב שלו ומקיים קשר מינימלי עם העולם החיצוני. הוא פותר את בעיית הסקס המציקות שלו באמצעות סייברסקס ודמויות של אנימציית מחשבים. לא רואים את פניו בסרט, אלא רק את נקודת מבטו. שתי נשים נכנסות לחייו ומשפיעות עליהם: האחת נערה תוססת ואידיאלית והשנייה נערת ליווי קודרת. כיום, ניתן להבחין באנשים הנוטים להשתמש באינטרנט ליצוריחסים מקוונים אשר מהווים מעין מסכה להצגת ה"אני" העצמי שלהם, כשההסתתרות מאחוריהמילים נטולות הגוף מאפשרת להם לנהל מערכות יחסים וירטואליות רומנטיות או מיניותגרידא עם כמויות אנשים אשר לא היו מצליחים לתקשר עימם במציאות היומיומית. הימן משתמשת בשם הבדוי "אחות רחמניה" בהתקשרויותיה הוירטואליות ברשת, שם שמניב מסירות וחיבה אך ההסתתרות מאחורי השם, היא מלכודת ופיתיון המקצינים את הפער בין הממשי לוירטואלי, וחושפת קונפליקטים בהצגה ובהגדרת הזהות של ה’עצמי’ .
 
ז’וסטין פראנק, הציירת והסופרת הבלגית היהודייה, שנקלעה לארץ בשנות השלושים, ולמרות שהשתייכה לתנועה הסוריאליסטית, איש לא ידע כאן להעריכה כערכה. החשיפה הציבורית היחידה שלה מתרחשת כשנה לפני מותה, בתערוכת מרסל ינקו, האמן הדאדאיסט שעלה לארץ בשנת 1940. ז’וסטין נעצרת על ידי המשטרה באשמה שחשפה את עצמה בצורה מגונה וניסתה לתקוף את ינקו. לאחר שחרורה עברה להתגורר בבית ידידתה היחידה, האלמנה פניה חיסין, ומתה ב-1943.
המשחק המתעתע בין מציאות היסטורית לבדיון הוא המאפיין המובהק ביותר של רומן הזימה
 "זיעה מתוקה", פרוייקט אמנותי חזותי מורכב, חלק מעבודה רב תחומית, הכוללת גם עבודות וידאו של האמן רועי רוזן. בעמוד הזכויות, נכתב "צילומי וציורי פראנק שמורים לרועי רוזן".’זיעה מתוקה’ פותח דיון חשוב, על מעשה האמנות. הדימוי של הספרות בתרבות היומיומית מבוסס באופן רודני על המחבר. מישל פוקו פתח באחת מהרצאותיו "מה זה חשוב מי המחבר?" תפקידו של המחבר הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, לייחדו מדיבורים אחרים זניחים יותר" המתח בין החומר החזותי לבין המציאות הטקסטואלית, מבסס את ז’וסטין פראנק כדמות אקטיבית בעולמו של רוזן ומאתגר את הקורא-צופה לשאול שאלות בין גבולות האבסורד וההיגיון, ביחס לתוצר הסופי.
שלוש העבודות המוצגות בתערוכה הם הצילומים היחידים מתוך הסדרה רחבת היריעה שעסקה בז’וסטין פראנק. הקודים המסורתיים של ’צילום פורטרט’ אינם עומדים בקנה אחד עם זהותה של הדמות המצולמת. האמונה שהפנים הם ראי הנפש, אינה באה לידי ביטוי כאן, ואינה משחררת סימנים מבעד לניראות החיצונית של הפורטרט. ביחס בין העומק לפני השטח, מנהלות העבודות שיח על מורכבותו של תהליך הצילום: על מידת ה’אמת’ וה’מציאות’ בצילום.
 
העבודות של רעות פרסטר הן דיוקנאות עצמיים מצולמים ומטופלים שלה, בהם ידיה אוחזות את ראשה, ועיניה מסתתרות מאחורי הידיים. כולה מכונסת פנימה, ויחד עם זאת מודעת למבט שלנו עליה. העבודה על הצילומים המודפסים מאופיינת בעבודה עמלנית. ניירות הצילום מרוקעים ומחוררים, כאילו היה הנייר בד גמיש. הניגוד בין פריכות הנייר והכוח המופעל עליו יוצר חיבור מיוחד, רך מול קשה. זרועותיה נותרות חשופות כעדות אילמת לתהליך הניקוב הבוטה על גבי פניה. למרות התהליך הסיזיפי של הניקוב וחוויית הכאב שמעורר הצליל של הטמעת האיבקות (טבעות)
בנייר, פרסטר, מדמה את העבודה העמלנית לתהליך מדיטטיבי: "אלה שעות שבהן עולים מחשבות וחלומות. הצופה בעבודה המוצגת על הקיר לא פוגש את זה, אבל הנסתר הוא תמיד מעניין". אולי זה צידוק למדוע אני לא מראה הכול עד הסוף". הצילום המחורר הופך למעין אובייקט איקוני בעל חומריות הניתנת למישוש, בעל טקסטורה חושנית. הזיהוי בין האישה לזהב, בין הזהב לדימוי, הוא חלק מתהליך רחב של מתיחת גבולות בחיפוש אחר זהות חדשה.
 
עבודת הוידאו של מיכה שמחון נרקמה באחד מביקוריו בקהיר, כשהתהלך ברחוב ונחשף למבטה הנוקב של אישה עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה שאת פניה כיסה בד שחור, הניקאב.   "באותו רגע הבנתי שהכיסוי הזה, שמתוך האתנוצנטריות המערבית השגורה, נתפס בעיני תמיד כסוג של דיכוי, הוא שנתן לאישה הזו כוח. הוא סיפק לה שריון שלמולו עמדתי חשוף. במאמרו טוען ג’ון ברגר, כי "גברים מסתכלים על נשים, נשים מסתכלות על עצמן כאל נצפות. הסוקר שנמצא בתוך האישה הוא גבר, הנסקרת היא אישה. כך הופכת האישה עצמה לאובייקט, יותר מזה, לאובייקט של מראה עיניים, תאווה לעיניים. שמחון בוחן את חוויית ההתבוננות דרך היפוך תפקידים. הוא מכנה את הסיטואציה הזו  "פיפ שואו" מעין מופע מציצנות, אלא בעוד שבמופע, הגבר מסתתר מאחורי הזכוכית והאישה חשופה, באותם רגעים ניצב הוא מול השריון שסיפקה הרעלה פגיע ולא מוגן.
התכסות נשים ברעלה, באסלאם או ביהדות, מייצגת את צניעות האישה בתוך עולם גברי. גברים לעומת זאת, נהגו להסתיר את זהותם ולעטות על עצמם רעלה כדי לצאת ולבקר את אהובותיהם בחשאי. מתוך הרצון לחוות ואולי גם להבין את תמונת העולם הניבטת מתוך הניקאב, בוחר שמחון להתחפש לאישה ויוצא לבחון את נקודת המבט שלו כגבר המסתיר את זהותו הגברית, זהותו כאמן, כחילוני, כיהודי ויוצא לנכס את מבטם של ה’אחרים’ במרחב הציבורי. השאלות שעולות לגבי האפשרות להתבונן בגברים כפי שאישה מתבוננת, הן רבות פנים, אך מותירות את הצלם מאחורי הכיסוי ללא מסקנה חותכת לגבי המעבר המגדרי. האישיות וגם הזהות המינית מכתיבים את המבט שדרך הפריזמה הגברית אינן משנות את זהות המתחפש.
 
 
אוצרת: ניצה פרי
 
 
 
 



תגובות
"העבר עיני מראות שוא" גליקל  07/06/15 02:52:33
"העבר עיני מראות שוא" אין בשום מאמר שום טענה אמיתית משכנעת להתיר את הפיאות שרוב נשות האברכים לובשות/הולכות איתם.. הפיאות הללו מושכות תשומת לב חזקה מאוד מאוד מאוד, ומחטיאות את הגברים, ובפרט את בחורי ישראל הטהורים והתמימים שמבעירות בקרבם את יצר הרע..רח”ל.. על זה אמר שלמה המלך : " חכמת אשה בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנה.." כשבחור או אברך טהור רואה אשת איש, או אשת חבר, ברחובות של ר’ עקיבא וגאולה, וLakewood, South Aferica, Australia, 13th Avenue, Ave J’ Monsey, Las Angeles, Cleveland, Canada, מאה שערים, קרית ספר, וכו’ וכו’ עם הפאה המבריקה והנוצצת הזו, כשהיא פרועה, ופעמים רבות גם בדוקא נופלת עם המצח ומכסה את העין למקצת כידוע–זה מכניס בבחור הרהורים קשים ונוראים [הנשים הפרוצות האלו, פשוט מוציאים ממנו העניים] ומביאו לידי עבירות הכי חמורות!! ושופכין ז”ל, ומצנן לו את כל הקדושה שהשיג בעמל רב בהיותו 6 חדשים בישיבה… "העבר עיני מראות שוא" שלא תבלבלנה הבנות את השכל שהעיקר שלא תגלה את שיער ראשן. כי הפיאות של ימינו עם הגוונים וסוג השיער שיותר יפה משיערן הטיבעי הוא פריצות אחת גדולה שמכשילה ביום אלפי אנשים תמימים. אשה הלו
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד