לדף הבית


עמוס קינן עדיין לבד


מאת: ברוך אדם
תאריך פרסום:
09/11/2006

על תערוכת עמוס קינן - "מולדת וגלות" 2006

את החוב לעמוס קינן אני לא משלם. הוא גם לא תובע אותו. גם החברים שלו כבר לא תובעים אותו בשבילו. לפעמים, עד לפני כעשרים שנה, באמצע הלילה, פתאום בעיר, גם אנשים שאני לא בדיוק מכיר היו תובעים את החוב לקינן הסופר, או לקינן העיתונאי, וזה היה מסתיים בסדר בסך הכל. פעם יוסף מונדי היה תובע. פעם אלישע גת. פעם משורר יווני. תמיד דני גור. תמיד יבי. תמיד דן עומר. וכן נתן ילין מור, מפקד הלח"י, תמיד היה תובע את כבוד קינן. וכן סטף ורטהיימר ונתן זך. אבל, כאמור, זה כבר פסק. אולי היום הם מתקשים לדייק בחוב לקינן, והוא לא תובע את החוב כי זה כבר מייאש. וכמו שכבר אמרתי זה היה אמור לקרות, אם בכלל, לפני עשרים שנה. מה? אז, לפני עשרים שנה, תל אביב עדיין היתה איכשהו עיר, ולא עסקת נדל"ן מוחלטת, וקינן יכול היה להיות אחד מתוך עשרה בלבד העונים להגדרה: סופרה של עיר, או אמן של עיר, רוח המקום. אבל עכשיו הוא כמעט יתומה של עיר. הוא כמעט אדם שעבר עליו מין יאוש מדעת. יאוש שלו וייאוש של רבים סביבו. יאוש ממה שיכול היה להיות, ולא יהיה. מה יכול היה להיות עם עמוס קינן? יכול היה להיות עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים. כסופר, כאמן, כרשם, כפובליציסט.

בתערוכה הנוכחית בגלריה של אפרים בן יקיר, "מבט" התל אביבית, עמוס קינן מציג אוסף ציור ופיסול שלו, אבל חוצות תל אביב ריקות מפיסול שלו. עדיין לא נמצא ראוי, כנראה. ותמיד יש תור. וגם קבוצות. והיום, כלומר זה שנים, קינן בשום קבוצה. וכשהיה בקבוצה היתה זו קבוצת המורדים, שברוב העולם היא באמת קבוצה, ובישראל היא בעצם יותר שם של קבוצה. אין פה בדיוק במי למרוד. ארדון וזריצקי מוצגים על אותו קיר באותו מוזיאון. עיר ההגירה היא עיר ההריגה של הניואנס האישי, של השוני. הנה קישון וקינן מוזכרים יחד כבעלי טורים בהיסטוריה של העיתונות הישראלית. הקול הבהיר, הנחוש, העברי-ישראלי של קינן והקול המרכז-אירופי של קישון יחד. חברים מספרים על ישו והשוטר אזולאי יחד. קריאה בלתי מסתיימת לשלום ישראלי-ערבי (קינן) והתפעלות אין קץ מהמתנחלים (קישון). ממחצית שנות הארבעים, עדיין בארץ ישראל, ועד היום, קינן מחייה את העברית-ישראלית. קינן, שמעון צבר, בנימין תמוז ועוד מעטים. הסאטירה היא חלק מהדקדוק של קינן. האירוניה והחרון כלי מלחמה קבועים. קומה אחא כשצריך. החיסכון ככלל יסוד. העברית-ישראלית הקיננית נחצבת מהמקורות ומהרחוב עצמו גם יחד ונבללת יחד לעברית-ישראלית המאפשרת שיח. וזהו אחד החובות הגדולים שלנו לקינן. זה וטקסטים ספרותיים ועיתונאיים שבנו את רוח המקום, מארכיטקטורה עד למזון מהיר. זה וקולנוע קצר, תיאטרון קטן, אצירת אמנות. קינן העניק לדברים את המה, למה, איך, למי, איפה ועד מתי שלהם. משורר של כרוניקה מתעצבת, כלומר תוך כדי. את רוח המקום של תל אביב, מימות הלח"י ועד הלילות של שנות ה80-, ושל מוזיאון תפן (הגליל), כאוצר, עם פיסול ארץ ישראלי וישראלי, גלות ומקום, שורשים וניתוק, זהות. פיסול של יחיאל שמי ופיסול של עקידות ונביאים, שעשו יהודים שכמעט נעשו ישראלים וחזרו לפריז וכו'. עולמות.

הפיסול של קינן עצמו, במיטבו, הנו חידה שפתרונה רשום על פניה, אבל אין זה פתרון מהיר, אלא מסר המזמין קריאה איטית מתפענחת: מהפיסול כממצא ארכאולוגי טבעי ועד הפיסול הקטן, הממורק, כגון פיסול שולחן שדמותו דמות גמל; המימד המונומנטלי הטמון במעט כל פיסול שכזה; התפקודים החברתיים והקרבה הסמיכה לטבע; חזרה על תצורות אם עקרוניות: פיסול כדגם יסוד. אבל הרי אין זו רשימה על פיסול, אלא משהו על עמוס קינן שעשה כאן את רוב דרכו לבד, והיום הוא לבד מתמיד, כמדומני. והשנים הרבות של קינן ב"ידיעות אחרונות", שהן גם בבירור היסטוריה של מקום, או לפחות הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. בעולם התרבותי אדם כקינן, ולוא רק בשל שנותיו בעיתונות ותרומתו בה, היה כבר מזמן חבר כבוד בסגל הראשי של כל מחלקה אוניברסיטאית להיסטוריה. אבל הוא לבד, כאמור. אנחנו בזבזנים וקטלניים.

*המאמר מופיע בדף המצורף לתערוכה.



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד