הלר דב - ראיון / מערכת האתר
הלר דב ראיון מתוך דף סדנת הדפס י

הלר דב ראיון
מתוך דף סדנת הדפס ירושלים גיליון מס' 5 קיץ 2005

שיחה עם האמן דב הלר
מראיינת: אירנה גורדון
דב הלר יזם ואצר את התערוכה "דגל אדום-,
שנפתחה ב- 1 במאי בסדנת "מכון תחריט" (מכון
החליבה הישן) בקיבוצו, נירים. התערוכה הציגה
הדפסים, רישומים וציורים, כמו גם את סרטו של
אייזנשטיין, "אוניית הקרב פוטיומקין". הלר הוא
אמן מעורב, המשתמש באמצעים שונים - ציור,
הדפס, פיסול, מיצב - לתגובה על מציאות הבנויה
מניגודים רבים - קיבוץ ועיר, פריפריה ומרכז,
חקלאות ואמנות. המודעות החברתית-פוליטית
של הלר, היא שמכתיבה את המעברים העקביים
בעבודותיו בין עשייה קונבנציונאלית לפעילות
"גרילה" אמנותית.
א"ג: לפני חמש-עשרה שנים, בקטלוג התערוכה
"המשותף-קיבוץ" שהוצגה בעין-חרוד ב1990-,
הוספת לביוגרפיה שלך את השורה: "תומך
בהמשך חג ה- 1 במאי ובהנפת הדגל האדום".
בשנים האחרונות אתה יוצר תצריבים אדומים
קטנים בצורת גלויות, ביניהם דמות מניפה דגל
אדום. האם אתה עדיין נאבק למען הרעיון?

ד"ה: ישנם שלושה תאריכים חשובים בחיי: 1 במאי
- חג הפועלים, 1 בספטמבר 1939 - פרוץ
מלחמת העולם השניה, ו9- במאי - יום הנצחון
על הנאצים, אותו אני זוכר כאילו קרה אתמול:
הייתי ילד קטן, רוב הזמן לבד. בוקר אחד נכנס
הצבא הרוסי לבוקרשט ושחרר את הרחוב שלי,
את העולם שלי. ההתרגשות היתה עצומה. היינו
צריכים לתלות דגלים סובייטיים, אלא שהיו בנמצא
רק דגלים נאציים דהויים. משום ששניהם אדומים,
גזרנו את צלב הקרס הנאצי ותפרנו במקומו עיגול
בד אדום בוהק. לגבי, זו האירוניה האכזרית של
המאה העשרים. הדגל האדום היה ונשאר סמל
היסטורי, פוליטי וחברתי, אבל עבורי, כאן ועכשו,
יש לו ערך פרטי, כמעט לחלוטין. אני לא מרגיש
שייך לקבוצה ואינני מגוייס לרעיון כלשהו. אני
חוגג את היום ואת הסמל כחווייה אישית. ובכל
זאת, אני חבר קיבוץ עד היום ואספתי את

את עבודותיהם של האמנים השונים לאור הערכים
שהדגל האדום מייצג.

א"ג: בתחילת שנות השבעים, כשסיימת את
בצלאל, יצרת מיצבים והדפסים ועשית שימוש
נרחב בטכניקות התצריב הצילומי וההעברה
הצילומית בדפוס-רשת. הצגת אז, כעבודת גמר,
תצריב צילומי של תוצאות בדיקת זרע אישית,
לצד צילומים של טרקטור חורש בנירים - שניהם
בהתערבות מינימלית.

ד"ה: מרכיב הצילום בהדפס מהווה סוג של
מילכוד, בגלל המיידיות הטכנית שלו. ניתן לתת
לגורם חיצוני את הביצוע של ההעברה הצילומית
ולהשתמש בטכניקה מבלי שתהיה לך כל נגיעה
בדבר, אבל אמן עם מעט חוש טכני אינו יכול
שלא להשאיר את השליטה על כל התהליכים
בידיו. אני סבור שיש לגשת אל ההדפס, ובעיקר
אל הדפס-הרשת, ממקום שאותו מבינים לעומק
רק כך ניתן להתעמת עם השטחיות הראשונית
שלו. בסוף שנות הששים הביא צבי טולקובסקי
את דפוס-הרשת לבצלאל, ושנינו התהלכנו ברחובות
ירושלים במשך ימים בחיפוש אחר החומרים
הכימיים שנדרשו להכנת האמולסיות. היו גם
מכבשים שבניתי בעצמי, בגלל האהבה לברזל
והצורך להתחבר לתהליך העבודה עצמו.
א"ג: האם היחס שלך להדפס בכלל השתנה
במשך השנים, באופן שבו הוא נוכח בעבודתך?

ד"ה: קודם כל לגבי ההעברה הצילומית - חשיבות
העניין היא בעצם הבחירה. בעבודות הראשונות
שלי היה הצילום בהדפסים פרונטלי, הוא היה
המהות: השדות של נירים, מסמך אישי של גלויה
מתקופת המלחמה, גדר הקו הירוק. זו היתה
פעולה - הכרזה שהתרחשה ברגע של אוונגרד
באמנות הישראלית, רגע בו נוצר חיבור אותנטי
בין אמן לחברה. עם הזמן הפך אצלי הדימוי
הצילומי יותר ויותר למצע, לנקודת התייחסות
התחלתית, כמו בסידרה "פרימוורה", שבה אותה
גלויה כבר מכוסה, רובה ככולה, ורק חלקים
קטנים ממנה עדיין צפים ועולים. לגבי, המקום
של ההדפס לא השתנה. הוא מתחבר לכלל
היצירה שלי כל הזמן. רציתי שיעמוד לרשותי
"ארגז כלים" גדול, חכם ומגוון והסיפור של ההדפס
הוא חלק מזה. לפני כשנתיים, כשעבדתי על
"פרימוורה" בסדנה, היה שלב שבו הנחנו צבע
אדום אחד על אדום שני, וכשהרמנו את הרשת
חשתי ששקט משתרר בכל רחבי ירושלים - הכל
הפך לסרט אילם. אני יוצר כל העת מתוך תקווה
שתיווצר עוד שנייה אחת כזו של שקט.