תערוכה זו מבקשת להציג סוג אחר של מבט שמודע לגבולות יכולתו לתפוס את המציאות.
ציורים וצילומים העוסקים במרחב הריק שבין הנוף שנגלה לנעלם, בין קיום להיעדר, בין זיכרון לשכחה.
אורי גרשט מתייחס אל ההעדר בסדרת צילומים שיצר בזמן הנסיעה ברכבת מקראקוב לאושוויץ. עבודותיו מבקשות להתייחס גם אל שאלת הצילום כאפשרות לתעד את מה שנמחק, עבר, נשכח. הנוף הנעלם משמש כעדות אילמת לכאב שלא ניתן לצלם.
בסדרת התצלומים "אשמורות" בוחנת חנה סהר את גבולות הראיה- הצילום נעשה בלילה בחשיפה מושהית. התמוססות כוחה של הראיה, כאשר ההבחנה בין הדברים מיטשטשת מאפשרת ספיגה של השקט העמוק שיש בלילה וויתור על הביטחון שמקנה הידיעה.
עבודותיו של דרור אוסלנדר טוענות את מרקם החומר, דיקט או נייר מוכתם והופכות אותו לנוף בעיניו של המתבונן. הדימויים הזעירים מצוירים בתנועתם בתוכו. להקת ציפורים או שיירת טנקים הופכת את הדיקט למרחב שליו או לשדה קרב.
פניה פינס חוזרת לצייר את מחוזות ילדותה בסין. פינס החלה לצייר רק בגיל 63. היא מציירת את החלל הריק שבין לבין: בין הנוף הממשי ובין זיכרון ילדותה.