לדף הבית


לאוניד גוסין - קצה חוט


אין אפשרות להפריד בין ’המילים’ כולל גם שירים, לבין האובייקטים.
התערוכה "קצה חוט" מפגישה אותנו עם יצירתו/מיצב, של האמן לאוניד גוסין שמציג בדרך פיוטית וסימבולית את מחשבותיו ותהיותיו על עצם הקיום.
לאוניד מעיד על עצמו כיוצר עבודה באמצעותאובייקטים, רישום ומילים, ולא כמכין תערוכה. העבודה הינה שיקוף של מצב רגשי מתמשך - מימד של זמן - זמן בהקפאה. מצב רגשי קיומי, תמידי.
 
בכניסה אובייקט קרמי בצורת כיפה ועליו רישום,דמות ’בודדה’ בחליפת לחץ מרחפת בחלל הריק וקשורה בצנור דמוי חבל הטבור המזרים חמצן, קיומי. 
 
מצב ’הבדידות’ של האמן מקבלת לגיטמציה בפגישותיו הוירטואליות עם מוריו. כשאחד מהם הוא שופנהאואר (ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין, חי בין השנים 1788-1860) שופנהאואר מציין כי עולמם של רב בני האדם הוא מקום עלוב ומדכא, האושר לא ניתן להשגה ולמרות החינוך ל’ביחד’ רוב בני האדם בודדים וסומים באפלה, ’אנו נולדים בודדים ומתים בודדים’ ציטוט מדברי שופנהאואר.
 
"אני רוצה לבכות על הבדידות הגדולה שאין לה התחלה ואין לה סוף, על הציפייה לאהבה ללא תנאי, על האוטופיה של החופש, על הזיכרון של אינטימיות בין עיניים לירח, על ריח של צבעי שמן מעורבב בקרני שמש של הבוקר, על הגורל למות ופחד מכאב"
האמן תר אחר החופש, אחר האידאל, האוטופיה, המשמעות הפנימית והזרימה הספונטנית. הרצון "להשתחרר ולטעום את השמים במעוף חופשי אפילו פעם אחת". החופש לחלום ולהיות מודע לחלומות הקושרים בין קטעי הימים ויוצרים חוט רציף של הוויה.
דמות האדם המרחף כלפי מעלה מורכבת מכוכבים. הכוכבים נתפשים כחץ מראה כוון מעין מצפן המורה לאמן את כוון דרכו ואולי רק תעתוע המוביל למבוי סתום.
"לפעמים בלילה החלון קורא לי לבוא ואז אני מסתכל החוצה ושוב רואה שם בשמיים הקרים את הסימן. בין כל הכוכבים הפרוסים בשמיים רואה אני את החץ שקורא לי ומסמן התחלות ושינויים שעומדים לקרות. אני תמיד מופתע לגלות ולפגוש אותו ממש מולי ללא ספק בא מולי ממש וברגע זה איני יכול להתעלם ממנו. אז אני נזכר בהבטחות ישנות ונדרים שנדרתי ובאותו רגע נודר נדרים חדשים.
 
כחבל טבור קשור העולם שבפנים, אל העולם שבחוץ.
מרגישים עם הבטן את רעידות החוטים שעליהם תלויים החיים.
בין שתי נקודות עובר קו אחד בלבד. גורל אחד של אדם אחד. לכן נגזר על האדם להיות לבד תמיד.
וכל הכאב של האחד דומה לכאבם של אלף. וכל השוני בדמיון.
מחוגי הברזל של השעון הולכים מסביב אך נשארים במקום ואני מסתכל בהתפעלות על הזמן שעצר.
חומר עטוף בשקים, מחכה לאש והעיניים מיללות חופש, עוקבות אחר קרני האור.
מכל מקום ומכל מרחק אני רואה רק צלליות ריקות. המילים, המבטים והמחשבות עפות במהירות של כוכב שביט במעוף עיוור מרצד. ביום שלא אפחד, ביום שאחשוב שלא מתים, אנשום אוויר קריר וקל ואשמח.
מגג הכי גבוה יש רק מדרגה אחת, ותיתכן תנועה וייתכן מעוף."
 
תרצה ילון קולטון, אוצרת     הציטוטים: לאוניד גוסין
 
 
שיר/לאוניד גוסין
 

כל יום וכל שעה אני חייב לפנות.
כל יום וכל שעה דרכיי נעלמות.
עוצם את עיניי - חשיכה,
פוקח רואה – כמיהה.
אדליק אש, עשן עולה,
בו נשרף גורלי כמו עלה.
במבוך דרכים וימים
מאבד עקבות חברים,
ובסוף כל דרכים לבדי
בפני גשם ניצב חורפי.
שיער נצבע באפור,
וחוטיי שירים מזמור,
איך אמצא את דרכי במבוך
ובאיזה צומת לפנות.


פתיחה: 16/10/2009

נעילה: 09/11/2009

מקום התערוכה: בית האמנים ע"ש זריצקי תל אביב





תגובות
הוספת תגובה

מאגר האתר: 11,240 אמנים. 6,827 תערוכות. 911 מקומות תצוגה. 278 מאמרים. 53,250 תצלומים.