לדף הבית


ספר המדבר - קבוצתית


התערוכה 'ספר המדבר' חורגת מההגדרה הגיאוגרפית או המילונית המיוחסת לכותרתה ומצביעה על שולי המדבר כשוליים ביוגראפיים, תרבותיים, חברתיים וחומריים. שוליים שעל אף הדימוי הנמוך המיוחס להם, נוכחותם מסתברת יותר ויותר כהכרחית בהגדרה של זהות מקומית. 'ספר המדבר' הופך בתערוכה זו, אם כן, לקו הגבול הסמוי, הלא משורטט, המפריד בין הגבוה לנמוך, המקובל לדחוי, המרכז לשוליים. האמנים המשתתפים בתערוכה נעים בין שימוש בחומרים זולים להגדרה של זהות עצמית, בין תצלומים מינוריים ורגישים של סביבת מגורים לציורי פנוראמות מדבריות, בין דימוי עצמי נמוך לדימויים שהם ספק התחלה וספק סוף. ב'ספר המדבר' יש לראות המשך לתערוכה 'סף השפה', שהוצגה בגלריה הקיבוץ לפני כשנה. אז עסקו העבודות במגבלותיה של השפה המילולית והצביעו על תפקיד האמנות בניסוח של שפת דימויים תחליפית. קבוצת רישומיו של מו קרמר (1920 – 1993), אחת מדמויותיו הבדויות של מאיר אגסי ז"ל, מאירה את קצהו של גוף עבודה מונומנטלי שמעולם לא הוצג. קרמר היה אמן אוטודידקט אשר יצר במהלך חייו מאות רישומים. בתערוכה מוצגים אחדים מהם מתוך 'הפורטפוליו הראשון' (ניו יורק, 1960), בהם בולט רישום ועליו ההצהרה "אני אמן פרובינציאלי". מאיר אגסי, שאימץ את עזבונו האמנותי של קרמר לתוך יצירתו שלו, כחלק מאוספי 'מוזיאון מאיר אגסי', ציין את קרמר כאאוטסיידר אינטלקטואלי, שהושפע מסגנונות ואמנים שונים. נטע שפירא מעיד על עבודותיו כי הן מזכירות יותר מכל את סביבת "החצר האחורית" - תהה זו של הקיבוץ, הכפר, אזורי תעשייה או שדות בור. טריטוריות בהן הדברים אינם שלמים, מעוצבים או מוגמרים. בהתאמה, מורכבות עבודותיו מחומרי גלם לא מעובדים, בהם יציקות גבס גסות, שאריות ייצור של מפעלים, עטיפות, אריזות, כתמי שמן וצבע, סיליקון, נייר אלומיניום, לכות עץ או צבעי סופרלק. לצד דימויים מופשטים וחסרי משמעות, לכאורה, בולטים בעבודותיו גם ראשי סוסים, פרחים ודרדרים. עשרות תצלומי הפולורוייד של אתי חן- ברייר משרטטים את סביבת מגוריה - קיבוץ ניר דוד. מבטה של ברייר משוטט בתחומים העזובים לכאורה בקיבוץ – שדרת עצים, שולי הדשא השכונתי, חזית של בית ילדים - בהם לא נראית דמות אדם. בתצלומים אחרים היא מתבוננת אל מעבר לחצר הקיבוץ, כלפי השדות הפתוחים מצפון, או מורדות הגלבוע מדרום. האיכות האינטימית של תצלומי הפולורוייד הקטנים משדרת אמינות ומיידיות, משרה תחושת ארעיות, ובו בזמן משרטטת גבולות אנושיים ורגשיים. רון גנג חי ויוצר בקיבוץ אורים אשר בנגב המערבי. מדי שבוע יוצא גנג אל המרחבים הפתוחים המקיפים אותו והמאפשרים לו לצייר בבדידות וללא הפרעות. את פעולת הציור מתאר גנג כחוויה כולית, כסוג של מדיטציה המתקיימת תוך קשב ואחדות עם הטבע והנוף. הפנוראמות המדבריות בציוריו מתארות מישורים חוליים, ערוצי נחל יבשים, צמחיית מדבר ושמיים כחולים. בציורים אחרים הגיבור המרכזי הוא הצבר, המתואר כגידול פרא תרבותי. פסלוני הראשים הכושיים של עדה עובדיה מבליטים עיניים פעורות, שיניים חשופות ולשונות משתרבבות החוצה. אלו הן דמויות חריגות במובהק, המשדרות זרות, אימה וניכור. כחומר גלם לעבודותיה של עובדיה משמשות שאריות המפעל המצוי ליד ביתה – יציקות פוליאסטר גולמיות שאין בהם צורך עוד. בקבוצת ציורים הנלוות לפסלונים מתוארות נערות מתבגרות שספק מתבוננות ספק נטמעות במראה שבידן. הנידחות האנושית הניבטת מעבודותיה של עובדיה כמוה כ'ספר מדבר' חברתי - בהכרה בשונות ובכמיהה להשתייכות, בו זמנית. דיגי דקל מציג סדרת תצלומי בורות, שהם ספק קבר אחים ספק תשתית לנטיעות. זוויות הצילום הבלתי שגרתיות ואופן הטיפול בהדפסת הצילום מעצימים את חידתיות הנוף החשוף, הפצוע, ומותירים אותו כחידה בלתי פתורה. דקל, החוקר לאורך השנים את גבולות הצילום, מקפיד לפתח את תצלומיו בעצמו, ממאן להתמסר לקדמה הטכנולוגית, למקובל, למובן מאיליו.

פתיחה: 23/02/2007

נעילה: 23/03/2007

מקום התערוכה: הקיבוץ





תגובות
הוספת תגובה

מאגר האתר: 11,240 אמנים. 6,827 תערוכות. 911 מקומות תצוגה. 278 מאמרים. 53,250 תצלומים.