לדף הבית


שש עדויות נשים - קבוצתית


שש", תערוכה קבוצתית משותפת לאמניות ערביות ויהודיות. האמניות שואבות את מקורות היצירה מתוך עולמן הפנימי, ומנקודת מבט פמיניסטית, מחפשות את הדרך למימוש העוצמה הנשית. אני מוצאת את עצמי בתפקיד של משקיפה, מעט מעורבת, ובעיקר מתבוננת. מתוך העבודות עולות השאלות שמלוות אותנו כנשים במזרח התיכון. מודגשים מאפיינים של מאבק חברתי משותף, וחיבור בין זהות לאומית ופמיניזם. נשים המגיעות מאורח חיים שונה מתייחסות ליצירתן מנקודת מבט ייחודית תוך כדי עבודתן בחומר הקרמי. בישראל, להבדיל ממדינות אחרות, העבודה בחומר מסתמנת כעשייה נשית. תשעים וחמישה אחוז מהעוסקים בה הן נשים. עובדה זו מחדדת את הקשר הבלתי נמנע בשיח המקומי בין מסורת לנשיות, בין עמלנות לשפה אמנותית עכשווית, ומאפשרת התבוננות וניסוח מחודשים של מערכות יחסים אלו. שלומית באומן, יוצרת מתוך מודעות חברתית ורגישות לחומר; עוסקת בשנים האחרונות בסדרת עבודות בשם "ערוץ דוארה". זו היא סדרה של אובייקטים קרמיים בצורת מוניטור של חדרי מעקב. על מסכי הטלוויזיות הקרמיות מופיעים מעין "שידורים" המגיעים אלינו מהכפר דוארה, ששכן סמוך לקיבוץ עמיר בו נולדה האמנית, ואשר "נעלם" ב-1948. השידורים עוסקים בזיכרון ובזהות. החומרים אצל באומן הם נשאים של תרבות. על גבי המסכים מופיעים דימויים המצויירים בצבעי לכה לציפורניים המסמנת את הטריטוריה של האשה, המקשטת ומתקשטת. רות ברקאי, לוקחת סימנים וסמלים מוכרים כמו תמרורים, מתבוננת בהם ומתייחסת אליהם כאובייקטים פיסוליים. בעבודת "הוילון" מטביעה ברקאי ציור של בית על אריחי חימר דקים, שקופים. במרכז הבית עיגול מחורר כמלאכת תחרה. החורים מהווים יחד שרטוט של תמרור "אין כניסה". האריחים מחוברים זה לזה ומשמשים כוילון. בעבודת הקופסאות הסגורות, הטבעת חלקי מפתחות ומנעולים משמשת להדגשת תחושת ה'סגור'. לדברי ברקאי הסממנים מחיי היום יום מקבלים משמעות מטאפורית. מנל מורכוס, עוסקת בעבודותיה בנושאים של מעמד האשה הערביה וכבודה, ובעיקר במודעות האשה לעצמה וגופה. בפסלה של מורכוס אנו מוצאים דמיון רב לאל יאנוס ((Janus מהמיתולוגיה הרומית - אל השערים וההתחלות. יאנוס מתואר כבעל שני פנים. אחד מביט לעבר, השני לעתיד ומסמל את ההתחדשות, הצמיחה וההתפתחות בחיי התרבות והציוויליזציה. בין שני הראשים מונחת רקמת תחרה שנעשתה על ידי דודתה של מורכוס כהכנה לנישואיה שמעולם לא התממשו. במותה, לא זכתה אפילו לטקסי האבלות שלהם 'ראויה' כל אישה נשואה בזכות הגבר (הוא "היוקרה של הבית" עפ"י מרכוס). מרוות עיסא, עוסקת בעיקר בטרגדיה של משפחתה - הגרוש מכפר בירעם ב-1948, על ידי הצבא הישראלי שהורה לתושבים להתפנות מהמקום תוך ארבעים ושמונה שעות. בעבודה על השקים והצרורות, אשר שימשו את הנשים לאסוף לתוכם במהירות מטלטלין בצאתן מן הבית, נוצר קשר בין הפן ההיסטורי/לאומי והאמנותי. בצרורות הקטנים, ביצירה "35" - כמספר המשפחות שגורשו מהכפר - ניכרת רגישות המגע בחומר. טכניקת ההטבעות מאפשרת ליצור על החומר מעטה כמעט מושלם של העתק רקמת תחרה פרחונית המדגישה נשיות, רכות, ובשימוש מעטה הזהב - אפילו חגיגיות. זה, יחד עם הנושא הכל כך כאוב, יוצר תחושת אבסורד. מירי פליישר , מרבה להפגיש בין הפורצלן הנראה "טהור" לבין הגלזורה האדומה הנראית כמו דם. טפטופים חושניים של צבע ...הכל נראה כל כך יפה או שמא לא...כתמי מחזור, לידה. פליישר מבקשת "לעשות תיקון" למשמעות השלילית שדבקה במושג דם הנידה בגישה המסורתית. בעבודה "כלי הגשה" לוקחת לעצמה פליישר חרות ועושה בכלי האוכל כרצונה. כלי פורצלן על פי מיטב המסורת, האמורים לקשט שולחן אוכל במלוא הדרם, מאבדים צורה ותפקוד ונכנעים למגע ידה של האמנית. סהאד ד'יב, בונה מיצב ומשתמשת בחומרים מהמטבח. מדף שעליו מונחות צנצנות עם שמן זית, מראה תמים לכאורה במטבח בו מבלה האשה. הצנצנות משמשות לאיכסון שמן זית ופסלי נשים עשויות בוץ .אי אפשר להתעלם מתחושת החנק והאין אונים למראה הגופות בנוזל. לפי ד'יב "סבלן של הנשים משתקף באורח חייהן ובקמטי לבושן. המציאות המרה והאכזרית של חיי האשה, משתקפת בזכוכית השקופה ובשמן". ד'יב מרבה לעסוק במצבן ומעמדן של הנשים בחברה הערבית, במסגרת המסורות הדומיננטיות של התרבות הפטריארכלית. // תרצה ילון קולטון, אוצרת

פתיחה: 14/11/2006

נעילה: 05/02/2007

מקום התערוכה: אחותי - מרכז תרבות וקהילה פמיניסטי





תגובות
הוספת תגובה

מאגר האתר: 11,240 אמנים. 6,827 תערוכות. 911 מקומות תצוגה. 278 מאמרים. 53,250 תצלומים.