לדף הבית


חיים חדשים - קבוצתית


מימי-קדם מנסה המין האנושי, ובראש ובראשונה אנשי אמנות, להעיף מבט על הצד השני של "מסך הברזל" המפריד בין החיים הקצרים עלי האדמות לבין אלה הנקראים בפינו "חיי נצח" - המושג שאינו נתפס בתודעת האדם החי בזמן ואינו חווה את האינסוף. בעצם, העובדה שלאחר שלבי הגוויעה והמעבר, בא השלב של החיים החדשים, ,vita nouva אינה מעוררת ספקות. השאלה עומדת רק לגבינו: באיזו מידה אנחנו עצמנו מכירים אותם ולוקחים בהם חלק כסובייקטים בעלי יכולת תפיסה, סיגול ועמידה על עצמותנו? במילים אחרית: האם החיים נמשכים איתנו או בלעדינו, והאם עולם הנצח נשאר עבורנו מוחשי? הכותרת השאולה מדנטה אליגיירי לצורכי תערוכתם של ארבעת האמנים, אשר למעלה מעשור וחצי חיים את חייהם החדשים על הקרקע החדשה ועובדים לא רק בטכניקות שונות, אלא גם בתחומי-יצירה שונים, לעתים מצטלבים, לעתים מתפרדים - vita nouva המזכירה את סיסמת האבירים, מאפשרת להתיחס לענין החיים שלאחר המוות מזויות ראיה שונות. אם נושא המוות מושך כעת תשומת לב עצומה בעולם האמנות ובאנתרופולוגית התרבות, הרי בתחום ה posr mortem התערוכה הנוכחית מסמנת נקודת מוצא חדשה כלשהי. והתחום הוא, למעשה, בלתי חרב, מהמבט הכללי ביותר! חיי המיתוסים לאחר הפלתם, ובפרט, חיי האמנות לאחר רציחתה על-ידי התאורטיקנים, עד לפניה ישירה ליחסי שני העולמות ולמושג של בית קברות רצועת הגבול שבינם. בתקופה שבה המוזיאון, כגוף רשמי, מאובן, שמתיימר לשמש גם גוף מחוקק, הפך סופית לבית קברות של האמנות, דווקא בית קברות מהווה אחת הצורות החיות הנדירות של מוזיאון האמנות. בנוסף לכך, בית המנוחות מביא דוגמה להשלמת מה עם העולם הזה, אם כי מדובר כאן במעבר מתמשך, פחות או יותר, בהתאם לתנאיי הקבורה, ולא בפתרון סופי, וכמובן, אשליית השיוויון נשארת בגדר אשלייה גם שם, בדומה לכל אוטופיה חברתית. זאת יעוד: בתי מנוחות חיים את חייהם העצמיים והמורכבים. בחיפושיה אחרי הנשי הנצחי מצלמת גלי-דנה זינגר דמויות נשים בבתי קברות באירופה. עבודות אלו נמצאות בצומת של ארבעה ז'נרים קלסיים: דיוקן, נוף, טבע דומם ורפרודוקציית יצירות אמנות. לעתים קרובות זוית ראיה בלתי-שיגרתית של האמנית גורמת לנו לשכוח את קור החומר של המודלים, בחייהן הקפואים והשקטים הן מתגלות כחדורות ריח ומלאות הבעה לא פחות מבני אנוש שנתפסו במפתיע בתנועתם. תהליכים אורגניים, כבודם מלא עולם, יחד עם משקעי האויר וגורמי הרס אחרים פולשים להוי של נשים, ילדות ומלאכיות אלו, משנים אותן, לפעמים בצורה דרמתית, ואט-אט מכניסים אותן לעולם שונה מאד מעולמם הסטרילי של גלמים אדישים הכלואים בין כתלי מוזיאונים. תצוגתה של לאה זרמבו בנויה מאובייקטים תלת-מימדיים, חלקם מוביילים, שעליהם מופיע ציור ריאליסטי מסורתי בצבעי אקריליק. היא מבוססת על הסיפור "המתקין ארונית קבורה" מאת אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, שנכתב בשנת 1830, בכפר בולדינו, בזמן מגפת דבר. אין מדובר כאן באיורים לסיפור, כמובן, אלא במין פירושים חזותיים. בוריס לקר מציג סידרה של 7 ציורים גדולים של קברים ומקומות עזובים בצבעי אקריליק על בד. בעבודתו עם גיוונים דקים ביותר ועם נעימות עדינות של אור האמן משיג אפקטים של זוהר מעומעם, שמרמז על משמעית נסתרת. "עם הזדקנות הגוף הכלה". תצוגתו של נקודא זינגר מורכבת מציור פנורמי דימיוני של בית העלמין זאילצובסקויה בעיר הולדתו נובוסיבירסק, בו נחים על משכבם הוריו, זכרונות ילדותו וגיבורי ספרו, ומעשרים דיוקנאות עצמי קטנים המיוחסים לגדולי הציור מכל התקיפות והזרמים, מואן אייק, הולבייין ואל גריקו עד פיקסו, פילונוב וסוטין. חיבור מוזר זה נובע מהעמדה הברורה של האמן. - נקודא זינגר

פתיחה: 26/01/2006

נעילה: 02/03/2006

מקום התערוכה: הגלריה החדשה





תגובות
הוספת תגובה

מאגר האתר: 11,240 אמנים. 6,834 תערוכות. 911 מקומות תצוגה. 278 מאמרים. 53,305 תצלומים.